<h1>רבינו ירוחם מישרים נל"א ח"ב</h1>
<h2>דף ה.</h2>
כל הנזקין שכתבתי בזה החלק בין בחמשה דברים בין באונס ומפתה בין במטמ' ומדמע ומנסך בין באי זה ענין שיהיה או מוציא שם רע באי זה נזק שיתחייב האד' כלם משלמין מעידית שבקרקעות אם אין לו מטלטלין כמו שכתבתי בחלק ראשון כך פשוט בגמר' קמא.
<h2>דף י:</h2>
חמשה שישבו על ספסל אחד ולא נשבר ובא אחרון וישב עליו ושברו האחרון חייב והוא שיהיה כמו פפא בר אבא שהיה עב ושמן וכמו כן אם נסמך עליהם ולא הניח' לקום עד שנשבר כמו בגופו וחייב בזה לפי' הרשב"ם ורבינו תם פירש כי לא אמרינן אלא אדם חזק ולא עב וראשון עיקר. וכן שני' שהמיתו בהמה א' או שלשה ששברו כלים משלשין ביניהם ממון תשלום הנזק. וכן ה' שהניחו ה' חבילות על בהמה אחת ולא מתה ובא זה האחרון והניח חבילתו ומתה אם היתה מהלכת באותן החבילות ומשהוסיף זה חבילתו עמדה ולא הלכה האחרון חייב ואם מתחלה לא היתה מהלכת האחרון פטור ואם אין ידוע משלשין ביניהם קמא. שור שעלה על גבי חבירו להורגו ברשות המזיק שהוא בעל השור העליון ובא בעל השו' התחתון והשמיט את שורו ונפל עליון ומת פטור דחפו לעליון ומת חייב. ודוקא שהיה יכול לשומטו אבל לא היה יכול בענין אחר פטור כי לעולם ברשות המזיק אינו חייב עד שיתכוון להזיק בקמא.
<h2>דף כא.</h2>
מחסר חבירו בדבר מעט ונהנה אינו משלם לו מה שחסרו אלא כל מה שנהנה כגון אדם שיש לו בית כמו חורבה והסוחרים לפעמים נוטים שם אהל לסחורתם ונותני' לו דבר מועט משכירות ובא אחר ובנה שם בנין ואין יד בעל החורבה משג' לפרוע לו בנינו אין אומרין יתן לו מה שהיו נותנין הסוחרים שכן חסרו אלא כל מה שנהנה כמה יתן אדם אחר בחורבה כזאת לבנות עליו קמא.
<h2>דף כו.</h2>
אדם מועד לעולם לשלם נזק שלם בי' ער בין ישן בין שוגג בין מזיד בין באונס בין ברצון כגון שנפל מן הגג ושבר כלים או מהלך ונתקל ושבר כלים בין הזיק גופו של חבירו בין ממונו וכל זה בנזק אבל בארבעה דברים הנשארים שהן רפוי שבת וצער ובשת אינו חיי' עד שיהי' מזיד או קרוב למזיד ולפי' היתה אבן מונחת לו בחיקו בין הכיר בה בין לא הכיר בה מעולם ושכחה ועמד ונפלה מחיקו חיי' בנזק ופטור מד' דברים ולענין גלות אם הרג בה אם הכיר בה מתחלה חיי' גלות דבעי' ידיעה ואם לא הכי' בה פטור. וכן אם נתכוון לזרוק ב' וזרק ארבע או נתכוון לזרוק ארבע וזרק ח' חייב בנזק ופטור מארבע דברים ולעניין גלות אם הרג פטור דכתיב ואשר לא צדה פרט לנתכוון לזרוק שני' וזרק ד' או ד' וזרק ח' ובושת חייב כיון שנתכוון להזיק אפילו שלא נתכוון לבייש ולפיכך אם נפל מהגג ברוח שאינה מצויה חייב בנזק ופטור מד' דברים ואם ברוח מצוייה חייב נמי בשלשה דברים דקרוב למזיד הוא שלא היה לו לעלו' בגג שאין בו מעקה שמא יפול ופטור מן הבושת שלא נתכוון לבייש ואם נתהפך בדרך נפילתו כדי ליפול על האדם להנאתו חייב אף על הבושת אפילו לא כוון להזיק כיון שאי איפשר שלא יזיק אותו אם יפול עליו ונתכוון ליפול עליו הרי הוא כמי שנתכוון להזיק וחייב על הבושת. ומה שכתבתי בישן בירושלמי [ה"ח] מפרש מתניתין כשהיו שניהם ישנים יחד אבל אם היה אחד מהם ישן ובא חבירו וישן אצלו האחרון הוא המועד נראה לפי זה אם היו כלים שם וישן אצלם כי הוא חייב אם שברן אבל אם היה ישן ובא אח' ונתן אצלו כלים ושברן הישן פטור הישן ונראה כמו כן מכאן כי באונס גמור פטור אפילו מנזק וכל אונס שהוא כעין גניבה פטור וכל שהוא כעין אבידה חייב שהוא קרוב לפשיעה ואינו אונס גמו' וכך כתבו התוספות. ומה שכתבתי מגלות פטור פרט לנתכוון לזרוק וכו' פרש"י שתי לשונות הראשון פרט לנתכוון וכו' שאינו בכלל כי יזיד אלא בכלל ושמתי לך מקום וחייב גלות. וכבר כתבתי לך כי ברשות מזיק אינו חייב באונס עד שיתכוון אלא בשוגג או באונס פטור אפילו מנזק וכן אם היו שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות והיזיק אחד מהם ממון חבירו שלא בכוונה פטור כאשר כתבתי בדין שניהם רצים וכן אם היה עולה בסולם ונשמט' שליב' מתחתיו ונפלה והזיקה ואם לא היתה מהודקת וחזקה חייב ואם היתה מהודקת וחזקה ונשמטה או התליעה פטור וכן כתב הר"ם במז"ל. ונפל מן הגג דינו בבושת תמצא בדין בשת. קמא. נשים לכל דיני נזיקין הן בכלל כמו אנשי' קמא.
<h2>דף כו:</h2>
זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות וקדם אחר וסלקן או שקדם הוא וסלקן פטור גרמא בניזקין הוא ופטור כיון שלא עשה מעשה בגוף הניזוק קמא זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור אחרון שכלי נשבר שבר ואם הזורק אחר שאינו בעל הכלי חייב זורק קמא. מילא חצר חבירו כדי יין או כדי שמן אפילו הכניסן ברשות ולא קבל עליו בעל החצר לשמור הרי זה נכנס כדרכו ויוצא ואם שבר מן הכלים בכניסתו וביציאתו פטור ואם שברם בכוונה אפילו הכניסם שלא ברשות חייב לשלם כי לא היה לו רשות אלא להוציאן אבל לא להזיקן ולעולם ברשות מזיק אינו חייב עד שיכוין להזיק זה הדין פשוט בקמא [כ"ח ע"א] גץ היוצא מתחת הפטיש והזיק חייב וכן מי שזרק אבן או חץ בקמא [ס"ב ע"ב] מבקע ברשות היחיד והזיק ברשות הרבים או בהפך או ברשות היחיד והזיק ברשות היחיד אחר חייב זה הדין פשוט בקמא [ל"ב ע"ב] פירוש בד' דברים ופטור מבושת עד שיתכוין לו.
<h2>דף כז.</h2>
הניח גחלת על לבו של חבירו ומת פטור אפילו אם התרו בו וקבל עליו התראה דלפי סברת העולם היה לו לסלקה ולא להניח עצמו שימות כדי שיהרג עליו חבירו. וכן אם דחפו לאש או לים והוא יכול לעמוד קמא. הניח גחלת על בגדו חייב דאינו חושש לסלקה כיון שחבירו חייב קמא. הניח גחלת על לב עבדו פטור דאפילו אם היה עבד כפות והאדון עומד אצלו פטור דכיון דהעבד סמך על אדוניו שלא יניחו לישרף כדי שישלם זה עבדו קמא. הניח גחלת על לב שורו חייב שהוא כממונו דאינו חושש לסלקה כיון דחבירו חייב קמא. מזיק חבירו והוא דבר שאם ימכר ביח' ימכר בפחות ואם ימכר אחד אחד ימכר ביותר אינו משלם מזיק אלא כמו שהי' נמכר כל מה שהזיקו ביחד ואינו יכול לומר ניזק אילו היה בידי הייתי מוכרו אחד אחד מציעא. וכן אם הזיקו באי זה ענין שיהי' הן ממונו שהזיקו הן גופו.
<h2>דף כז:</h2>
תקע באזנו וחרשו פטור כגון מבעית ופטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים כאשר אכתוב בדין פטור מדיני אדם וחייב בידי שמים אבל נגע בו אם הפכו בעת שהבעיתו אוחזו ותקע בו חייב, וקנסו אכתוב למטה קמא קדושין. תוקע לחבירו נותן לו סלע מדינ' בקנס והוא שמיני שבסלע צורי שהוא חצי דינר כאשר אכתוב למטה. ותוקע ר"ל שאחז בו ותקע באזנו ולא חרשו שאלו חרשו נותן לו דמי כלו כמו שכתבתי וכמו כן אם לא אחזו ותקע באזנו ואפילו חרשו פטור כדאמרי' המבעית את חבירו פטור מדיני אדם קמא. לשון הרמב"ם יראה לי שאם אמר נתחרשתי או נסמאתי מעיני והריני איני רואה או איני שומע אינו נאמן שהרי אין אנו מכירין הדבר שמא יערים ואינו נוטל הנזק עד שיבדק זמן מרובה ויהיה מוחזק שאבד מאור עיניו או נתחרש ואחר כך ישלם זה ע"כ בחובל ומזיק [פ"ב ה"ח]. סטרו נותן לו מאתים זוז מבושת לאחר יד נותן לו ארבע מאות. צירם באזנו תלש (בצערו) [בשערו] רקק בו העביר טליתו מעליו פרע ראש האשה ד' מאות זוז וכל זה לעשיר ולמכובד אבל לפחותים מהם הכל לפי האדם המבייש והמתבייש. פי' סטרו הכהו בכף ידו על פניו לאחר יד פירו' שהפך ידו ונתן לו על פניו כלאחר יד ציר' באזנו פירש"י משך עקם ובבכורות שמעתי פי' פוגם באזנו. וכתבו התוספות כי כל אלו משלם על פי עצמו וכן כתב הרמב"ם. ועוד מוכח שם ואפילו שהוא אדם שמבייש עצמו כגון אשה שבשביל כעס פורע' ראש בשוק אעפ"כ הפורע ראשה חייב קמא. לבעיטה ה' סלעים משלם לו מבושת לארכובה ג' לסקטרי' י"ג סלעים וכתב רש"י ומנהג הדיינין לגבות מן הבועט בחבירו בארכובתו של בועט ג' סלעים לפי שגדולה יותר מכת ארכובה בבושת מדחיפת יד לבעיטה ברגל ה' סלעים לסקטרית שקבץ אצבעותיו וסגר ידו והכהו ולא על פניו כי פניו פרשתי למעלה בדין סטרו וכן כתב הרמב"ם קמא. כל סכום שאמרו חז"ל כגון לארכוב' שלש וכו' וכל אותם שאין בהם נזק ולא רפוי ושבת ונתנו לו קצבה מקנס כל אלו שיש בהם מעט צער ובושת הקנס שקצבו להם חכמים זה דמי בושת וצער כך כתב רב אלפס. וכתבו התוספות והפוסקים כי כל זה למכובד ולגדול שבישראל אבל לעני הכל לפי המבייש ומתבייש קמא.
עביד איניש דינא לנפשיה פירוש להכות חבירו כגון ראובן שבא לגזול לשמעון והכהו שמעון בעומדו כנגדו או שראה שמעון חפץ שלו ביד ראובן ובא שמעון לקחתו ומיחה בו ראובן והכהו שמעון לקחת שלו בכל מקום שימצאנו אם לא היה יכול להציל שלו אם לא שיכנו אפילו בדבר דלית ליה פסידא אם ימתין עד שיבואו בית דין ואין שם אלא הצלת טורח ויכול לבררו בדין שמן הדין היה יכול להוציא ממנו פטור לפי שיש לו רשות להציל שלו ואפילו בהכאה אם אינו יכול להציל בענין אחר אבל אם אין יכול לבררו לאו כל כמיניה לומר על שלי הכיתיו וכתב המפרש ודוקא בזה שאמרנו עביד אניש דינ' לנפשי' אבל המלוה חבירו לא ימשכננו בחוזק ואם משכנו בחוזק והזיק בין בגופו בין בממונו חייב כמו באחר אבל שליח בית דין יכול להכותו אם מסרב בו כשמשכנו בזרוע בשוק וכן בכל מקו' שמסרב לשליח בית דין אם הכהו או הזיק ממונו פטור אפילו יכול להצילו בדבר אחר ויש מפרשים שכתבו שאם המלוה חזר ומשכנו בידוע בשוק אף על פי שאינו רשאי ובא הלוה להחזיק בו ולקחת ממנו משכונו ואינו יכול להציל ממנו המלוה אלא בהכאה שפטו' מלוה כי מה שתפש תפש אפילו לקחה בחזקה כך מוכח בקמא וכן כתבו התוספות. וכתב הרמב"ן יש לאדם לעשות דין לעצמו אם יש בידו כח הואיל וכדת וכהלכה הוא עושה אינו חייב לטרוח לבוא לבית דין אף על פי שלא היה שם הפסד בנכסים אלו לפיכך אם קבל עליו בעל דינו והביאו לבית דין ודרשו ומצאו שעשה כהלכה ודין אמת דן לעצמו אין סותרין את דינו. והמצער שליח בית דין שבא להזמינו והכהו מלקין אותו כך פשוט בקדושין. מכה אדם לחבירו על שמכה אביו או אחיו או קרובו ואינו יכול להצילו אלא בהכאה פטור וכן אשתו שאינה יכולה להציל בעלה מיד המכ' על ידי דבר אחר אלא בהכאה וכל שכן המוכה עצמו אם התחיל האחד ואינו יכול להציל בעלה מיד המכה על ידי דבר אחר אלא בהכאה פטור ומיהו צריך אומד אם יכול להציל עצמו בחבלה מועטת כמו דוד שהיה לו להציל באחד מאיבריו וכמו כן אם רואה אדם שישראל מכה חבירו ואין יכול להצילו אם לא שיכה המכה אפילו שאין מכהו מכת נפש יכול להכות המכה לאפרושי' מאיסורא וכן בכל איסור כי נרצע שנשא שפחה כנעני' וכלו ימיו רבו רשאי לחבול בו ולהפרישו מאיסורא קמא. באנשים שחבלו זה בזה אומדין החבלות ומי שהזיק יותר משלם לחבירו יותר וכל זה שאמרנו בשני אנשים שהתחילו כאחת או הכהו שני לאח' זמן אבל מתחיל האחד והציל עצמו פטור השני וחייב הראשון קמא.
<h2>דף לא:</h2>
שנים שהיו מהלכין ברשות הרבים זה בא בחבית וזה בא בקורה ונשברה הכד בקורה פטור כי לכל אחד יש רשות להלך. היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון ונשברה החבית בקורה פטו' ואם עמד בעל קורה לפוש כלומר לנוח מכובד משאו חיי' ואם הזהירו ואמר לו בעל חבית לבעל קורה עמוד פטו' ואם עמד לתקן משאו עמד הרי הוא כמהלך ופטור אפילו לא הזהירו שהיה טרוד במהלכו. ואם היה בעל חבית ראשון ונשברה חבית בקורה חייב שהרי הוא כמי ששברה בידים ואם עמד בעל חבית לנוח פטור בעל קורה ואם הזהירו לבעל קורה ואמר לו עמוד חייב. וכן כיוצ' [ב]זה כגון זה בא בנרו וזה בא בפשתנו. ויש מי שכתב כי אינו חייב בעל קורה כשעמד לפוש אלא שעמד ושם קורתו ברוחב הדרך, וראשון עיקר כי בכל חייב וכן נראה מדברי רב אלפסי ומהרמב"ם ז"ל קמא. שנים מהלכין ברשות הרבים אחד רץ ואחד מהלך והוזק אחד מהם בחבירו שלא בכוונה הרץ חייב שהוא משנה ואם היה ערב שבת בין השמשות הוא רץ ברשו' ופטורין כל אחד מהם. היו שני' רצים והוזק זה בזה שניהם פטורין ואפילו בימות החול, פירוש שלא בכוונה שאם הזיקו זה לזה בכוונה משלמין נזק שלם קמא.
<h2>דף לב:</h2>
הנכנס לחנות של נגר ונתזה בקעת ונתנה בפניו לו ומת פטור ואם נכנס ברשות חייב בארבעה דברים ופטור מגלות זה לשון ראשון מן הגמרא. ופר"ת אבל שלא ברשות פטור מארבעה דברים וחייב בנזק אם ידע ממנו כמו שכתבתי למעלה. ויש לשון אחר בגמרא דמתניתין ארישא דשלא ברשות פטור מגלות וחייב בד' דברים וסוף דבר אם ידע בו כשנכנס חייב אפילו לא ידע אם יצא אם לאו. ואם לא ראהו כשנכנס פטור לגמרי מארבעה דברים לדברי רש"י ולר"י חייב בארבעה דברים ודוקא נגר כי בעל הבית פטור. ואין שום נפקותא בין אלו השני דברים מהלשונות אלא לענין גלות אבל יש לשון אחר בגמרא איכא דמתני לה אהא ומצא פרט לממציא את עצמו מכאן אמרו מי שיצתה אבן מתחת ידו והוציא הלה ראשו וקבלה פטור ואמרינן פטור מגלות וחייב בארבעה דברים מאן דמתני אהא כל שכן אקמייתא אבל מאן דמתני אקמייתא אבל אהא פטור לגמרי וכתב רב אלפס ומסתבר' כמאן דמתני אקמייתא ובהא פטור לגמרי בזאת של אבן ולא הכריע בין השני לשונות ראשונים מרישא וסיפא כי אין נפקותא ביניהם כי בשניהם חיי' לארבעה דברים כמו שכתבתי כי לענין גלות הוא ההפרש והרא"ש כתב כלישנא קמא דמיירי אסיפא ורמ"ה כתב כלישנא בתרא דמתניתין ארישא כי נראה מדברי רב אלפס כי למאן דמתני ארישא שחייב בארבעה דברים. ועוד פשוט והמבקע ברשות הרבים והזיק ברשות היחיד או בהפך או ברשות היחיד והזיק ברשות הרבים אחר חייב קמא.
<h2>דף לג:</h2>
המזיק שעבודו של חבירו כגון שחפר בשדה המשועבדת לחבירו בורות חייב דקיימא לן כמאן דדאין דינא דגרמי. וכתב רבי מאיר דאם עשה שדהו אפותיקי מפורש ובא אחד וחפר בה בורות לא מצי למימר לבעל הקרקע לאו בעל דברים דידי את כי לא נתחייבתי אלא למלוה כי גם נתחייב לבעל הקרקע ומשתעי דינא בהדי בעל הקרקע וכתב הרב רבינו אשר ואפילו מחל לו הלוה בעל הקרקע תובעו. כתב מורי הרב רבי' אברהם שאם אמר ליה בפירוש לא יהא לך פרעון אלא מזה ובא אחר וחפר בה בורות דאין בעל חוב גובה מן המזיק כי כמו שאינו גובה משאר נכסי דלוה כך לא יגבה ממזיק. קמא.
<h2>דף מח.</h2>
נכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות והזיק לבעל הבית או בעל [הבית] הוזק בו חייב הזיקו בעל הבית לאותו שנכנס פטור ודוקא שלא היה יודע בו שנכנס אבל אם היה יודע בו בעל הבית חייב דאמר לו נהי דיש לך (להוציאם) [להוציאני] מביתך להזיקני אין לך רשות. שניהם ברשות שניהם שלא ברשות כגון שאינה רשות של אחד מהם והזיקו זה את זה חייבין (אחד ברשות ואחד שלא ברשות שניהם חייבין) אפילו שלא בכוונה דהוה ליה לאסוקי אדעתיה שכשם שנכנס הוא שלא ברשות כך נכנס אחר בקמא.
<h2>דף מח:</h2>
אדם אפילו נתכוון לחבירו והכה האשה משלם דמי ולדות ונזק וצער ובושת ושמין אותם כך, דמי ולדות שמין שפחה מעוברת כמה היא שוה יותר מריקנית לימכר בשוק ובדמי ולדות חייב בכל מקום שיכנה בגופה שיכול להגיע נזק לולד זולתי ביד וברגל, ונזק שמין אם היתה שפחה כמה נפחת ונכחש גופה בשביל ההכאה וההפלה משפחה ריקנית בריא', וצער שמין כמה יותר צער מפלת מצער יולדת, ובושת הכל לפי המבייש והמתבייש כאש' אכתוב בדין בושת. וכבר כתבתי בדין כתובה בח"ב למי יהיה לבעל אם לאשה אבל דמי ולדות לעולם לבעל ואם מת הבעל נותנין ליורשיו דמי ולדות ואם נגפה אחר מיתת הבעל אף דמי ולדות לאשה וכל זה פשוט בקמא וכן פסק רב אלפס ויש מי שפסק כרשב"ג דהא קיימא לן בכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו שאם היא מבכרת אין שמין (לגובה) [לגופה] אלא שמין הולדו' כמה הן יפין ונותנין לבעל ויש מי שפירש כי בתרתי פליגי במבכרת כמו שכתבתי ופליגי נמי למי נותנין השבח דלרבנן שבח ולדות אפי' מבכרת יש לה והכל לבעל ולרבן שמעון בן גמליאל מבכר' אין לה שבח כלל ושאינה מבכרת יש לה וחולקים אותו האשה והבעל והשבח הוא שרואין כמה דמיה מרובין מחמת שנראית יותר שמנה ובעל איברים בעודה מעוברת חוץ מן הנזק ומדמי ולדות.
<h2>דף נו.</h2>
הזק שאינו ניכר כגון מטמא ומדמע ומנסך לא שמיה היזק אלא חכמי' קנסו אותו שישלם ממיטב כשאר כל המזיקים ואם מת מזיק לא קנסו בנו אחריו וכן כהנים שפגלו במזיד חייבין בשוגג פטורין וכן העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת במזיד חייב ובשוגג פטור ואם הכניסה למרבק כדי שתינק ותדוש שתפסל בדישה וכן הסיח דעתו ממי חטאת פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים קמא. והפורץ גדר לפני בהמת חבירו והכותל רעוע ועומ' ליסתר פטו' מדיני אדם וחייב בדיני שמים בין על הכותל בין על הבהמ' אבל בכותל בריא חייב בדיני אדם על הכותל. וכן היודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו ואפילו אין שם עד אלא הוא שהוא מחייבו שבועה ואולי לא משתבע והעושה מלאכה במי חטאת (ובפרק) [ובפרת] חטאת ושולח בעירה ביד חרש שוטה וקטן ופורץ גדר פטור על הבהמה אם נאבדה וכמו כן אם היתה בתוך הבית וסגר בפניה ומתה ברעב אבל אם לקחה ביד וסגרה ומתה חייב קמא. הכובש חבירו או בהמת חבירו או שנפלה ומנעה מלעלות מן המים עד שמתה שם או שהניחה בחמה ומנעה שלא תצא מן החמה עד שמתה שם חייב לשלם וכן הדין לחבירו והוזק וחייב ואינו גרמא בניזקין מאחר שהוא בעצמו עושה ההזק בממון חבירו וברי' הזק מאחר שהוא מצמצ' אותה כי ודאי תמות וההזק מתחיל מיד והולך וחזק סנהדרין. ועוד מוכח שם אם כפתו לפני המים והוזק בכח ראשון חייב בכח שני פטור וכתבו התוספות כי לענין מיתה יש לחלק בין כח ראשון לשני אבל לניזקין אפילו בכח שני חייב. המסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו קדש כלומר את התבואה וחייב באחריותו, ומחיצת הכרם שנפרצה, קיימא לן בבתרא [כ"ו ע"א] היה גדר בנתים זה סומך אליו זרעים מכאן וזה סומך לו גפנים מכאן ואין בו משום כלאים, ועכשיו שנפרצה אומרין לו גדור ונתיאש ממנה ולא גדרה ובתוך כך הוסיף הזרע אחד ממאתים שהיו בה בהתר הרי זה קדש שכל זמן שההתר היה הרבה והאיסור מעט כלומר התוספת שהוסיפה אחר שנפרצה היה בטל האיסור כי הוא בטל באחד ומאתים כלומר מאתים של התר ואחד של איסור חוץ מן המאתים אבל אם הוסיף כל כך כי כשתחשוב האיסור וההתר לא תמצא בהתר מאתים בלתי האיסור אלא עם האיסור מאתים כמו שתאמר קצ"ט מהיתר וא' המשלים למאתים מן האיסור אז אינו בטל וקדש ונאסר הכל וחייב לשלם ההיזק לחבירו בעבור שלא גדר. וכל אלו חייבים משום דינא דגרמי ואינו בכלל גרמא בניזקין ויהיה פטור אלא חיי' בקמא וביבמות. ראובן שיש לו משכון ממושכן ביד גוי ונתן לשמעון שילוה יותר מן הגוי עליו לצורך עצמו כלומר לצורך שמעון ונשרף או נאבד המשכון פטור שמעון מלשלם כי מה עשה שמעון שיתחייב בו כי תקנו מסירה בשומרים ועוד כי בלאו הכי היה ממושכן בשביל ראובן וגם פטו' שמעון מלפרוע מה שהלוה עליו מן הגוי לראובן מאחר שנשרף ונפטר מן הגוי בדיניהם מה יש לו לראובן על שמעון מן השמים ריחמו עליו כך כתב רבינו מאיר בתשובה. אל תטעה באותן הדברים שהם דבר גורם לממון או גרמה בניזקין או דינא דגרמי כי כל דבר הגורם לממון לאו כממון דמי כגון גזל חמץ ועבר עליו הפסח דאומר לו הרי שלך לפניך וכיוצא בזה וגרמא בניזקין פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים והם אותן הדברים שאינו עושה בעצמו ההזק לממון חבירו כגון נותן סם המות לפני בהמת חבירו או טומן או שולח בעירה ביד חרש שוטה וקטן וכיוצא בהן ואפילו יעשה הוא בעצמו מעשה בגוף הדב' כגון שיסה בו כלב שיסה לו נחש לא בריא הזיקה שאולי לא ישוך אבל כל דבר שהוא בעצמו עושה ההזק לממון חבירו כגון שורף שטרותיו או מוחל וכיוצא בזה או אפילו אינו עושה ההזק בממון חבירו הוא בעצמו אלא דבריא היזקא כגון דן את הדין וזיכה חייב או שעשה הוראה והאכיל לכלבים או מוסר שהרא' כל אלו וכיוצא בהן דינא דגרמי הן וחייב לשלם נזק שלם כשאר כל המזיקין ממש וגם יש לחלק כי כל אותן הדברים שלא בא מיד ההזק כגון שיסה עד אחר השסוי וכן זרק כי עד אחר הסילוק וכן שולח בעירה עד אחר נתינתו להן בא הזק וכל כיוצא בזה נקרא (דינא דגרמי) [גרמא] בניזקין ופטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ועם כל זה יכול לעכב עליו קודם שיעשנו כאשר אכתוב למטה. וכן המבעית אח' שהבעיתו מתפחד והולך אבל (כשהחזיק) [כשההיזק] נעשה מיד בשעת מעשה כגון מוסר מאחר שהראה כמי ששרף הוא וכן נתיאש ולא גדרה מיד נעשה כלאים אלא שאינו אוסר עד שיוסיף מאתים וכן דין והוראה מיד בא ההיזק כל אלו וכיוצא בהן דינא דגרמי ולפי זה יש ג' חלוקין בדינים אלו. א' דבר הגורם לממון. ב' גרמא בניזקין. ג' דינא דגרמי דבר הגורם לממון לאו כממון דמי כגון גזל חמץ ועבר עליו הפסח או קדשים שחייב באחריותן גרמא בניזקין פטור כגון גבי מרחיקין הסולם מן השובך וכגון זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות וקדם וסלקן וכגון נותן סם המות לפני בהמת חבירו וכגון הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ואכלתן בהמתו של ב"ה והוזקה באכילתן וכגון השולח בעירה ביד חרש שוטה וקטן וכגון פורץ גדר לפני בהמ' חבירו וכגון טומן קמת חבירו וכגון העושה מלאכה בפרת חטאת וכגון המבעי' חבירו ותקע באזנו וחרשו וכגון ליבה וליבתה הרוח וכגון שסה בו כלב ושסה בו נחש ומי שתקף בהמת חבירו בחמה ומתה דינא דגרמי חייב כגון המסכך גפנו על תבוא' חבירו ומחיצת הכרם שנפרצה וכגון דן את הדין וחייב זכאי וכגון מרא' דינר לשולחני וכגון שורף שטר חבירו וכגון מוכר שטר חוב של חבירו וחז' ומחלו ומוסר ממון חבירו דאחויי אחויי וכגון שנתיאש ולא (גזזה) [גדרה]. ויש דברים שחייב לשלם משום קנס ומן הדין לא שמיה היזק ולא קנסו בנו אחריו אם מת מזיק כגון היזק שאינו ניכר כגון מטמא ומדמע ומנסך קמא בתרא סנהדרין. והסכימו המפרשי' שאם גירש חבירו מביתו ונועל הדלת בפניו ולא הניחו לדור בו ולא לשוכרו פטור כי הוא גרמא בניזקין. וכל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה. ושיסה בו כלב או נחש אפילו קרבו בידים פטור בין למיתה בין לנזיקין כדפשו' בסנהדרין. ראובן שהפקיד אצל שמעון ובא לוי וצוה על פי בית דין שלא להחזירו לראוב' כגון שאמר לוי ראובן חייב לי מנה יכול שמעון לעכבו ואם דבר ברור הוא שראובן חייב ללוי ואינו כופר או אינו יכול לכפור אז שמעון חייב ללוי מדרבי נתן עליו יכולין לעכב הפקדון ביד הנפקד אבל בענין אח' אינו חייב לשלם כך כתב בתשובה רבי' מאי'. גרמא בניזקין אסור ואפילו שהוא פטור חבירו מצי מעכב בתרא. זורק מטבע של חבירו בים ואפילו לא נעשה דבר אחר אלא שדחפו ונתגלגל וירד לים וכל שכן אם זרקו בידים וכן המרקע דינר חבירו עד שהעביר ממנו הצורה אפילו שלא חסרו וכן הצור' אוזן פרתו של חבירו כלומר שפגמה ואינה ראויה להקרבה או בענין שנפחתו דמיה. וכן שורף שטרותיו של חבירו כל אלו חייב לשלם כי הוא דינא דגרמי קמא, ודוקא שמודה שורף שכך היה בשטר אבל אם אינו ידוע מה היה בשטר פטור שורף, ואם יש עדים שראו מה היה בשט' מעידין בפני בית דין ודינו כדין מי שנמחק שטרו. וכמה יפרע שורף כשהוא חייב כתבתיו בדין שטרות כי דינם שוה לדין המוכר שטר חוב וחזר ומחלו.
<h2>דף נח.</h2>
אין לך נתפש על חבירו כלומר שלקחו לו שום דבר שחייב ליתן לו שום דבר אלא נתפש בארנון ובגולגולת כלומר מס המלך הקצוב שאם יתפסו אותו בשביל חבירו ישלם לו הכל כי דינא דמלכותא דינא כתובו'. מבריח ארי מנכסי חבירו פטור בעל נכסי' בין שהבריחו מדעתו ואפי' אית לי' פסיד' כגון פורע חובו של חברו למ"ד פטור ובין לי' לי' פסיד' ואפי' הבריחו בעל כרחו של מבריח לנטלם פטו' בעל הנכסים עד שיהיו בו ב' דברים שיהיה שלא מדעתו של מבריח ואית ליה פסידא כגון בהמה שנפלה לגינה ואז חייב בעל נכסים לשלם. וכתבו המפרשים והא דאמרינן למבריח ארי פטור דוקא כשההפסד אינו ברור כגון שהארי רחוק ואין ידו' אם יבא לכאן ואין מציל חבירו אלא מדאגה שדואג שמא יבא ההפסד' אבל אם ההפסד ברור ומציל מפי הארי נותן לו שכרו כמה שהוציא להצילן קמא כתובות. פורע חובו של חבירו אפילו בשטר חוב פטור מלשלם וכתב ר"ת ודוקא כגון מזונות אשתו שהלך בעלה למדינת הים ועמד אחר ופרנס אשתו כההיא דתנן דכתובות דאין חיובו כל כך ברור שאף על פי שחייב במזונותיה אולי תצמצם היא ותעבור זמנה וכל שכן לוה על מנת שלא לפרוע אבל חוב אחר בשטר חוב חייב לשלם דאין לך הנא' גדולה מזאת. אבל הרמב"ם כתב שפטור אפילו במלוה על המשכון נוטל משכונו בחנ' ואבד זה נותן מעותיו שהרי הי' מפייס למלו' ומוח' לו וכן בירוש' דכתובו' [פי"ג ה"ב] מפייסנא ליה עד דמחיל והגע עצמך דהוי גבי משכון מפייס הוינא ליה עד דיהיב ליה משכוניה אבל ר"ת כתב יש חולק על גמרא דידן וכן פירש ר"ח ור' אלפס כתב כמו הירוש' קמא כתובות.
<h2>דף סב.</h2>
מזיק ממון חבירו בענין שחייב לשלם ואינו יודע כמה הזיק נשבע ונוטל ניזק כדין כל הנשבעין ונוטלין בתקנת חכמים כגון נגזל וכיוצא בהן, כגון לקח כיס חבירו והשליכו לים או לאור ונאבד בעל הכיס אומ' זהב או כסף ודאי היה בו ומזיק אומר איני יודע שמא עפר או תבן ניזק נשבע ונוטל בנקיטת חפץ. ודוקא שטוען ניזק שהוא אמוד בהם או אמוד שמפקידין אצלו דבר כזה שהוא טוען ושדרך בני אדם להניח דברים כאלו בכלי כזה, אבל אם הוא אמוד בהם או אמוד שמפקידין אצלו אבל הכלי שהמזיק השליך אין דרך בני אדם להניח דברים כאלו שהוא טוען בכלי כזה כגון מרגליות בסלים או בחמת ספק כי היא בעיא ולא איפשיטא בגמרא ואם תפס אין מוציאין מידו אלא נשבע כמה היה בו וגובה ממה שתפס. ידע המזיק שהיה בו ממה שטוען ניזק אבל אינו יודע כמה וניזק אומר כך וכך היו נוטלן בלא שבוע' דהוה ליה שבוע' שאינו יכול לישבע ומשלם כגון חמשין ידענא וחמשין לא ידענ' והוא שיהיה אמוד כמו שכתבתי ונוטל בלא שבועה כמו שכתבתי בדיני שומרים חלוק בזה קמא. מזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם שאין יוצאין בדיינין וחייב בדיני שמים בחולין ובספרי הרא"ש. הבורר צרור מגרנו של חבירו שרוצה למוכרו נותן לו דמי חטין מקו' הצרור משום דינא דגרמי שאם היה מניח אותו היה נמכר במקום חטים בתרא.
<h2>דף ע:</h2>
זרק חץ בשבת מתחלת ד' לסוף ד' וקרע בגד חבירו בהליכתו או שהדליק גדיש חבירו בשבת פטור שאיסור שבת וההזק באין כאחד ואין אדם מת ומשלם כשבאין כאחד וכן אם קצץ אילן חבירו ביום והתרו בו או שהדליק הגדיש והתרו בו פטור מן התשלומין דאין לוק' ומשלם אבל לא התרו בו חייב או שהיה שוגג. וזהו שיש בין מיתה ומלקות כי [אין] אדם מת ומשלם אפילו בשוגג או שלא התרו בו מאחר שיוכל לבא לידי חיוב מיתה ובמלקות משלם עד שהתרו בו ויהי' מחוייב מלקות אז פטו' מתשלומין זה פשוט ובכמה דוכתי.
<h2>דף עה.</h2>
מודה בקנס כגון כפל וכיוצא בו בכל קנס בין בלא עדים בין הודה ואחר כך באו עדים מחייב עצמו בהודאתו פטור ואפילו באו אחר כך עדים ואם לאו חייב בקנס אם באו אחר כך עדים מאחר שלא חייב עצמו בהודאתו כגון לא גנבתי ובאו עדים שגנב והודה שטבח ומכר ובאו עדים שטבח ומכר חייב אבל אמר גנבתי ובאו עדים שגנב פטור מקנס ודוק' שהודה בבית דין אבל חוץ לבית דין ובפני שנים ואח"כ באו עדים משלם קנס על פיהם קמא. המזיק אשתו בתשמיש המיט' חייב דאיבעי ליה לעיוני אף על גב דברשו' קא עביד דאיהו עבד מעש' ולא היא קמא [ל"ב ע"א].
<h2>דף פג:</h2>
החובל בחבירו חייב בה' דברים נזק וצער וריפוי ושבת ובושת בקמא. החובל בחבירו ה' נותן לו ה' ד' נותן לו ד' ג' נותן לו ג' ב' נותן לו ב' א' נותן לו א' כיצד הכהו על ידו וקטעה נותן לו ה' נזק צער רפוי בשת ושבת הכהו על ידו וצבתה נותן לו ד' צער רפוי ובשת ושבת הכהו על ראשו וצבה ואינו מבטל ממלאכתו נותן לו שלשה צער ורפוי ובשת הכהו במקום שאין נראה נותן לו שתים צער ורפוי הכהו בטימוס שבידו והוא קליפה של עץ שעושה לו צבע על ידו נות' לו בושת בלבד ע"כ בירושלמי [ה"א] נזק כגון שחסרו אבר שמין כמה היה יפה עבד כנעני הנמכ' בשוק עם זה האבר וכמה הוא שוה פחות עתה בלא האבר וכן בכל אבר ואבר שחסרו פירוש ששמין עבד שיהיה ניזק לפי מלאכתו ולפי החסרון כי עבד נוקב מרגליות וקטע לו רגלו (או) [אינו] נפחת כל כך כמו אם קטע [ידו] וכן לעולם ולפי מלאכת המוכה ולפי החסרון שמין בעבד הנמכר כל זה פשוט. ועוד פשוט וכל הנישום בעבד אין דנין אותו בבבל קמא.
<h2>דף פד.</h2>
לשון הר"מ במז"ל בטוען ונטען פ"א [הט"ז] אתה חבלת בי והאחר אומר לא היו דברים מעולם הרי זה נשבע שבועת היסת שאף על פי שאינו משלם קנס על פי עצמו משלם שבת ורפוי ובושת. אתה ביישתני לא היו דברים מעולם אם היו במקום שגובין בו קנסות הרי זה נשבע הסת שאלו הודה היה משלם הבושת. בד"א (כ)שהמודה בקנס פטור כשהודה בדב' שהוא חייב עליו קנס כגון שאמר חבלתי בזה אבל אם הודה שחבלתי בזה והביא עדים עלי(ו) בבית דין וחייבוני ליתן לו כך וכך בנזקו הרי זה חייב לשלם לפיכך אם טען הטוען שבית דין חייבו אותך לשלם לי ק' דנרין משום שחבלת בי והוא או' לא היו דברים מעולם הרי זה נשבע הסת וכן כל כיוצא בזה. ועוד מלשונו [חובל ומזיק פ"ה ה"ו] הודה החובל שחבל משלם ה' דברים שהרי עדים היו שם שנכנס לתוך ידו שלם בשעת המריבה ויצא חבול אבל אם לא היו שם עדי' כלל והוא אומר חבלת בי והודה מעצמו פטור מן הנזק ומן הצע' וחייב בבושת ושבת ורפוי על ידי עצמו לפיכך אם כפר ואמר לא חבלתי נשבע שבועת הסת. ולמה משלם שלשה דברים אלו על פי עצמו שהשבת והרפוי ממון הוא ואינו קנס ואם לא יתן לו הרי חסרו ממון שאינו מתרפא ובטל ממלאכתו והבושת לא הגיעה לו [אלא] בשעה שהודה בפנינו שהוא חבל בו שהנחבל [ש]לא חבל בו. [בפני בני] אדם אין לו בושת והודאתו בבית דין היא שביישה אותו נמצאת למד אין הפרש בבשת בין בושת המגיע לו כשחב' בפני אחרי' ובין שהודה בפני אחרים לפיכך משלם אדם בושת (בפני) [ע"פ] עצמו. ועוד מלשונו בסנהדרין [פ"ה ה"י] כל הנישום בעבד אין גובין אותו דייני חוצה לארץ לפיכך אדם שחבל בחבירו אין גובין הנזק והצער והבושת שהוא חייב בהן דייני חו"ל אבל שבת וריפוי גובין מפני שיש בהן חסרון כיס וכן הורו הגאונים ואמרו שמעשי' בכל יום לגבות שבת ורפוי בבבל. ועוד כתב שם ואם היתה הבהמה תמה והועדה כגון שנשכה או נגחה או רב[צ]ה או בעטה אין גובין זה הנזק שלם בחוצה לארץ שאין מועד בחוצה לארץ ואפילו הועד בארץ ויצא חוצה לארץ והזיק אין גובין בחוצה לארץ נזקו מפני שאינו דבר מצוי. ועוד כתב לא כל המשלם על פי עצמו גובין ממנו דייני חוצה לארץ שהרי פגם ובושת משלם אדם על פי עצמו כגון אם אמר פתיתי בתו של פלוני ואין גובין דייני חוצה לארץ. ועוד כתב שם דיני גרמות אינן כקנסות וגובין אותם ודנין אותם [ב]חוצה לאר' וכן דין מוסר ממון חבירו אף על פי שלא עשה מעשה דנין אותו [ב]חוצה לארץ. אין נותנין זמן לחבלות אבל לבושת נותנין זמן לפי שאין בו חסרון כיס ולפיכך נותנין לו זמן בית דין קמא.
<h2>דף פד:</h2>
כל הקנסות הקצובות בתורה כגון דאונס ומפתה וכיוצא בהן וכן כל קנסות קצובות בדברי חכמים כגון סטרו וכיוצא בהן כאשר כתבתי אין מגבין אותם בחוצה לארץ כמו שכתבתי בדיני דיינים וכן למעלה בחלק א' וכן נזק כלומר כשחסרו אבר שמין אותו כעבד אין גובין אותו בחוצה לארץ וכן צער ובושת, אבל רפוי ושבת ממון הוא וגובין אותן בחוצה לארץ. בקמא. ומנהג שתי ישיבות שאפילו שאין גובין קנס מנדין ליה עד שיפייס לחבריה וכדיהיב שיעור מאי דחזי למיתב ליה שרינן ליה לאלתר בין אתפייס מרי דיני' בין לא. ומעשה באחד שהפיל שינו של חבירו ונדהו מר בר צדק גאון ז"ל ואמר ליה דבר קצוב איני חותך עליך לך ופייסו בדברים או בממון וכן הסכימו חכמים האחרונים וראשי ישיבות כי ראו הפסד גדול משום דאין דנין דיני קנסות ועשו תקנ' לנדו' לחובל עד שיפייס לנחבל בקרוב כי אין דרך לדקדק ולומ' כך וכך קצבנו לתת ולא לומ' לנחבל כך וכך קצבנו שתטול כי היה זה דיני קנסות אלא משערין בלבם שיעור קרוב ואין מגלין אותו ומנדין החובל עד שיפייס הנחבל ורואין עד כמה מגיע לתת לו ואם רחוק ממה שלבם אומר אין מתירין לו עד שיקרב לאותו שיעור ואם קרוב לאשר בלב' והנחבל אינו רוצה לקבל אומרי' לו אין בנו כח לנדותו יותר מכאן ומתירין לו. ונראה מדין התלמוד כי הרגיל בכך יכולין אפילו בזמן הזה להענישו ביותר מן הקנס ואפילו לחתוך ידו כי הא דרב פפא קץ ידא וזה היה בבבל כי בית דין מכין ועונשי' שלא מן הדין לגדור פרץ קמא.
<h2>דף פה.</h2>
צער שמין אותו כך אם הוא במקום נזק כגון שקטע לו ידו אין שמין כמה יטול אדם כזה ויקטעו ידו בסיף וגזר המלך עליו שיחתכו לו בסם כי זהו דבר גדול כי בממון גדול לא יקבל צער כזה כי יות' טוב לו שיקטעו ידו בסם כמו שגזר עליו המלך מלחותכה בסיף ויתנו לו ממון גדול אלא אומדין מי שגזר עליו המלך שיקטעו ידו בסיף כמה יתן ויקטעו ידו בסם ותהיה השומא יותר קלה כי יות' מעט ממון מוציא אדם בכיסו לינצל מצער מליקח ממון ולקבל צער. וכן יש צער שלא במקום נזק כגון שכוו בשפוד על צפרניו אומדין כמה יתן אדם שגזר עליו המלך שיכוו אותו בשפוד כדי להנצל ממנו וכן בכל מכה ומכה שיכה אותו שמין לכל אחד הצער כזה. ור"י כתב צער משלם חובל בשעת חבלה אבל הצער שנמשך אחר מכן ימים רבים אינו משלם והביא ראיה על זה מהא באלו נערות האונס נותן את הצער ורבינו שמשון דחה ראיותיו וכת' דמשלם כל הצער שיש בי' סם לסיף בין צער חתיכה בין צער שאחר מכן עד שיתרפא כאלו נחתכה על סם וכן עיקר. וכתב הרמב"ם בצער שלא במקום נזק כלומר כשלא חסרו אבר כמה הוא הצער הניזק שהוא רך ומעונג ביותר ובעל ממון ואלו נתנו לו ממון הרבה לא היה מצטער מעט ויש אדם שהוא עמל וחזק ועני ומפני זוז אחד יצטער צער גדול ועל פי הדברים האלה אומדין ופוסקין הצער קמא.
דין ריפוי חייב לרפאתו ואם עלו בו צמחים אם מחמת מכה פטור חיתה ונסתרה חייב לרפאתה והוא שלא אמדוהו מתחלה. ואם אומר הוא אני מרפאך אפילו הוא רופא יאמר המוכה דומה עלי כארי וצריך לחולה שיהא לו נחת רוח מהרופא ואם אמר חובל יש לי אוהב או קרוב רופא שירפאך בחנם יכול לומר מוכה מי שאינו מצפ' לשכר אינו מדקדק בטוב במכה ואם אמר מזיק אביא רופא מחוץ לעי' במעט שכר יאמר מוכה איני רוצה כי יותר מדקדק רופא העיר כדי שלא יפסיד חזקתו ואם אמר הניזק אני רוצה לרפאת עצמי ויתנו לי השכר יאמר מזיק איני רוצה שמא מחמת חמוד ממו' לא ירפא את עצמו ויחזיקו אותי למזיק פירו' מיירי בלא אומד בי' דין. חיתה כל צרכה ואחר חזרה אינו חי' לרפאתו וכן אם עבר על דברי הרופא ואכל דברים קשים ונתקלקלה המכה אינו חייב לרפאתו. ומן הדין אם ירצה מזיק אומדין אותו פי' בבית דין מתחלה בכמה ימים תחיה מכה זאת וכמה הוא צריך ונות' לו מי' ואין מחייבין אותו ליתן בכל יום ויום ואם אמדוהו פי' על פי ב"ד וארך החולי אין נותנין לו יותר מהאומד וכן אם הברי' ביותר מהרה אין פוחתין לו ממה שאמדוהו. ואם אמר מזיק איני רוצה האומד אלא ארפאנו דבר יום ביומו הרשות בידו ודינו בלא אומד בית דין. ויש רפוי שלא במקום נזק כגון שהשליך סם חריף על בשרו ושנה מראה בשרו וצריך סם אחר ללבן בשרו ולהחזירו למראהו הראשון קמא.
<h2>דף פה:</h2>
דין [שבת] שבטלו ממלאכתו ויש שבת שלא במקו' נזק כלו' שלא חסרו אבר כגון הכהו על ידו וצבתה וסופה לחזור אין נותן לו שבת גדולה כלומר דמי ידו שכבר סופה לחזור אבל נותן לו שבתו שבכל יום ויום ופי' רב אלפס מסתברא שנותן לו כפועל בטל של אותה מלאכה שביטל ממנה ואומדי' אדם כזה במלאכתו שכרו כמה הוא בכל יום ואומדין כמה אדם כזה ירצה ליקח פחות ויהיה יושב בכל יום ובטל ולא יעסוק במלאכתו וכך נותנין לו בכל יום. ואם יש שם נזק כגון שקטע ידו או רגלו כבר נותן לו דמי ידו או רגלו בעבור שאינו ראוי לכל מלאכה כאשר תאמר אם קטע ידו ראוי לשמו' קשואין ואם קטע רגלו ראוי לשמור הפתח ואם סימא עינו ראוי לטחון בריחים ורואין לפי האבר שחסרו לאי זו מלאכה יהיה ראוי להתעסק בה אחר החסרון ואומדין בכל יום ויום כמה ינתנו לו בשכירות לאותה המלאכה שהוא ראוי לה אחר החסרון וכ' יתן לו משבת כל ימי חליו. ואם ירצה מזיק אומדין לו מתחלה בכמ' ימים יוכל להרפא ונותן לו דמי שבתו לפי הימים כמו שכתבתי וכן בכל שבת שיש בו שבת בין במקום נזק בין שלא במקום נזק ואם נתעכב יותר שאמדוהו אין נותנין לו יותר ואם הבריא יותר מהרה אין נותנין לו פחות מן האומד. ואם לא ירצה מזיק אומד אלא ליתן לו שבתו שבכל ויום ויום עד שיתרפא הרשו' בידו, וכשלא ירצה מזיק האומד ועלו צמחים מחמת מכה או שלא מחמ' מכה או חיתה ונסתרה או חיתה כל צרכה דינו כמו שכתבתי ברפוי בלא אומד שבכל מקום שתמצא שם שחייב בריפוי חייב בשבת וכל זמן שפטור מן הרפוי פטור מן השבת. וכן יש שבת בלא שום הכאה כגון שסגרו בחדר וכיוצא בו ובטלו ממלאכתו פיר' הרא"ש וכן כתבו התוספות דמיירי שהכניסו לחדר וסגר עליו או הביאו ממקום אחר וכפתו וכיוצא בזה אבל אם היה כבר בחדר וסגר עליו הפתח וכיוצא בזה גרמא דניזקין הוא ופטור מדיני אד' כמו שכתבתי ואכתוב בדין פורץ גדר לפני בהמת חבירו כל זה פשוט ומוכח בקמא. וכתבו התוספות כי מה שאמרנו סימא עיניו שראוי לטחון מיירי בשתי עיניו בעין אחת יכול להתעסק במלאכתו. זה הכלל לעולם שמין כפי האב' שפסלו לאי זו מלאכה יהיה ראוי אחר החסרון או יהיה ראוי לאותה מלאכה הראשונה כמו מתחלה כגון מלמד תינוקות וקטע ידו ושבר רגלו ועדין הוא ראוי למלאכתו או נוקב מרגליות וקטע לו רגלו אז בעבור החסרון לא יוכל לעשות כל כך ממלאכתו אבל יעשה אות' מלאכה ממש אבל לא כל כך כל זה שמין ואומדין בשבת כשיש שם נזק כלומר חסרון אבר ומאותה מלאכה שיהיה ראוי אחר החסרון כך נותן לו כל ימי חליו. ואם ראוי למלאכה ראשונה ולא נפחת כלל ממלאכתו יותן לו כפועל בטל כמו שכתבתי וכן עיקר. מבייש סומא והמבייש ישן חייב וישן שבייש פטור וישן שביישוהו ומתוך שנתו מת בעיא ולא איפשיטא ואם תפשו היורשים אין מוציאין מידם. וכן מבייש ערום פטור ודוקא ערום ממש אבל הגביה לו בגדיו הרוח והפשיטו קצת והוא ערום מקצת גופו ובא הו' והגבי' יותר חייב בבושת אבל אין בושתו גדול כלבוש בגדי' וכן מהסומא אין בושתו גדול כמו פקח וכן ביישו במרחץ פטור או בנהר אבל אם הגביה בגדיו לירד בנהר או שעלה מן הנהר וביישו חייב אבל אין בושתו כל כך מרובה כמו מכוסה מבגדיו וכן הדי' לנכנס או ליוצא מהמרחץ דינו כך. נפל מן הגג ובייש פטור והחילוקין שיש בין רוח מצויה לשאינה מצוי' כתבתי למעלה בדין אדם מועד לעולם. חרש יש לו בושת אבל אין בושתו כאדם גדול אחר. שוטה אין לו בושת. קטן אם כשמביישי' אותו מתבייש מעצמו יש לו בושת אבל אם לאו אין לו בושת. ויש לעבדים בושת ודיניהם כתבתי בדין החובל בעבד. והתוספות כתבו כי הבעיא שכתבתי מיש' ומת מתוך שנתו דלא איפשיטא כי כבר איפשיטא מההיא דקט' מאחר שהדבר תלוי בו אינו פגם משפחה אלא משום עצמו הוא הילכך ישן ומת פטור אבל רב אלפס והרמב"ם ז"ל כתבו דלא איפשיטא כמו שכתבתי קמא. בושת הכל לפי המבייש והמתבייש כי יותר בושת גדול כשמביישו אדם קטן מגדול ונכבד מכשמביישו אדם פחות. וכמו כן הכל לפי הענין יש דברים שבשתו מרובה ויש מהן מעט ואומדין לפי הענין. ובושת לפעמים הוא עם שאר הדברים כלומר נזק וצער ורפוי ושבת, ולפעמים בלתי שום אחד כגון הכהו הכאה שאין בה לא נזק ולא צער ולא רפוי ולא (בושת) שבת כגון ההיא דירושלמי אם הכהו על ידו בטומו' כלומר עץ ובושת נותן לו מכל הכאה שיכהו או שביישהו. וכל זה בכל אותם שלא נתנו חז"ל שיעור אבל יש דברים שעשו להם קנס ידו' וקצוב. ולפי הירושלמי אם הכהו במקום שאינו נראה אין בו בושת קמא. ביישו בדברים פטור וכן רקק בבגדו אבל רקק בו חייב בבושת וכתב רב שרירא גאון שאם ביישו בדברים או המוציא דבה על חבירו מהחובל בו וכן כתב הרא"ש והרמב"ם ז"ל כתב שיש לב"ד לגדור בדבר בכל מקום ובכל זמן כמו שיראו. הקורא לחבירו עבד יהא בנדוי ממזר סופג את הארבעים רשע יורד עמו עד לחייו קמא קדושין. לשון הרמב"ם ז"ל [פ"ג חו"מ ה"ה] בייש תלמיד חכם חייב לשלם בושת שלמה אפילו לא ביישו אלא בדברים וכב' נפסק הדין שכל המבייש ת"ח אפילו בדברים קונסין אותו וגובין ממנו משקל (ל') [ל"ה] דינרין מן הזהב שהוא משקל ט' סלעים פחו' רביע וקבלה בידינו שגובין קנס זה בכל מקום בין בארץ ישר' בין בחוצ' לארץ מעשים היו אצלנו תמיד בכך בספרד. ויש תלמידי חכמים שמוחלין בזה וכך נאה ויש שתובע ועושין פשרה ביניהם אבל הדיינים אומר' למבייש חייב [אתה] ליתן לו ליטרא של זהב ע"כ ולשון הירוש' [ה"ו] דקנסיה ליט' דדהבא. ועוד בירושלמי המבייש את הזקן נותן לו דמי בושתו שלם פי' אפילו בדברים קמא. מגלח שער ראשו של חבירו נותן לו הבושת ואם היה אדם שרגיל לרקד ולעשות שחוק בשער ראשו ונותנין לו שכר על זה נותן לו כמו כן שבת ואם גלחו בסם או שכוואו עד שאין סופו של השער לחזור וגם נצטער חייב חמש' דברי' נזק וצער ובושת ושב' ורפוי בקמא. חרשו נותן לו דמי כלו שאי' ראוי לכלום כגון שהכה חבירו על אזנו או שאחזו ותקע באזנו וחרשו וכתבו התוספות דבסת' בני אדם קא מיירי שאינן בעלי אומנות אבל אם היה בעל אומנות וראוי עדין לאותו אומנות אינו נותן לו דמי כלו אלא שמין אותו כמו עבד כמה נפחתו דמיו וכן כתב הרב רבינו אשר ועוד כתבו שנותן לו צער ובושת ורפוי אף על פי שנותן לו דמי כלו. ובעי שם בגמרא קטע ידו ולא אמדוהו ועוד שבר רגלו ולא אמדוהו וחרשו מהו ומבעיא ליה אם ד(א)י בחד אומדנא מאחר שחייב לתת לו דמי כלו שחרשו או נאמר שצריך אומדנא לכל אבר ואבר בפני עצמו, ובודאי בנזק ושבת אין הפרש ביניהם בין באומד אחד בין לכמה אומדין כי בנזק בכל שומא שמין כמה נחסרו דמיו בשביל חסרון אותו אבר עד שיצטרפו כל איבריו יחד ושבת מכל מום ומום פשיטא שיתן לו כי עדיין היה ראוי לשום מלאכה לכשיתרפ' כל זמן שלא חרשו ובעבור איחור השומא עד שנתחרש לא יפסיד כי ב"ד שמין שבת שמזמן החבל' ואילך, אבל לגבי צער וריפוי ובושת של כל המכות קא מבעיא ליה אם ישומו בבת אחת או אומדי' כל מכה ומכה בפני עצמה ונפקא מיניה כי בודאי יותר יעלה האומד מכל מכה בפני עצמה לשום כל א' צער ובושת ורפוי מלשום כל המכות יחד ואיפשיטא בגמרא דיהיב ליה דמי כוליה ואומדין כל המכות יחד כל זה לפי שיטת התוספות וכן הרא"ש אבל רב אלפס ורמב"ם לא כתבו אלא בסתם נותן לו דמי כלו הואיל ולא אמדוהו לכל נזק ונזק. ועוד בגמ' שם בעיא שאם אמדוהו לכל נזק ונזק קודם שחרשו אבל לא גבו אם נחשב כמו גבו ונותן לו אומד או נאמ' כיון דמחוסר גובייאנה כמאן דלא אמדוהו דמי ולא איפשיטא ולפי פירוש התוספות שכתבתי כמאן דגבוי דמי כיון דאין נפקותא אלא לעיולי שומא ביחד או כל אח' בפני עצמו אבל הרמב"ם כתב אמדוהו לכל נזק ונזק ואחר כך אמדוהו לכלו אין גובין ממנו אלא דמי כלו בלבד ואם תפס הניזק נזק כל אבר ואבר ודמי כלו אין מוציאין מידו ע"כ, ולפי זה הבעיא הוא אם די בדמי כלו או שיתן לו כל האומדנ' מכל אבר ואבר וגם דמי כלו קמא.
<h2>דף פו.</h2>
החובל בעבד עברי שלו חייב בכולן חוץ מן השבת ואחרים אם חבלו בו אם לא נפחת כלל לצורך האדון כגון שחתך ראש אוזנו או חוטמו הכל שלו. ואם קטע ידו או שום אבר שחסרו ממלאכת האדון ילקח הקרק' כמה שיגבה מן החובל פי' בין שבת גדולה בין שבת קטנה והאדון אוכל פירות וכשיצא העבד לחירות תצא השדה עמו כל זה פשוט בגמרא קמא וכל זה לפי גרסת הרמב"ם אבל לפי גרסת רבי חננאל גריס שבת גדולה ילקח בהם קרקע וכו' כלומר מן הנזק מדמי ידו ושבת קטנה הכל לרב כלומר מה שאומדין לו משבת כאלו הוא שומר קישואי' לרב וכשיצא לחירות יצא הקרקע עמו והרי הוא יוצא בדמי ידו משלם שמדמי ידו ניקנית השדה ושבת גדולה וקטנה אפרש למטה וגרסת ר"ח תפשו עיקר התוספות ובספרי הרא"ש קמא.
<h2>דף פז.</h2>
החובל בבתו קטנה של אחרים אם פוחת אותה מדמי שוויה כגון שפצעה בפניה הוי הנזק של אביה ואם אינה סמוכה על שולחנו ויהיה מותר בשבת על מזונותיה הוי הנזק של אביה ואם סמוכה על שולחנו הוי השבת שלה כי אף על פי שמעשה ידיה שלו במידי דאתי מעלמא לא קפיד ולעולם צער ובשת וריפוי שלה. ואם הריפוי צריך ליתן לרופא אם יהיה בו העדפה כגון שאמדוה והבריאה מהרה מן האומד או שעשו לה סם חריף ונצטער' בו ונתרפאת יותר במעט זמן המותר שלה וכמו כן נזק דלא פיחת' מדמי שוייה שלה וכן החובל בבתו משלם לה צער וריפוי ובושת. ואם הוא נזק שלא פיחת מכספא הרי הוא שלה ונותן לה נזק. וכמו כן אם אינ' סמוכה על שולחנו נותן לה שבת. וכל אלו החלוקים קודם שבגרה אבל בגרה בין חבלה בה האב בן אחרים הכל שלה. כן נראה מדברי רב אלפס והתוספות אבל הרמב"ם לא חילק בשבת ונראה מדבריו כי כל זמן מעש' ידיה של אב כגון סמוכ' על שולחנו הוי כל השבת של אב וכן כתבו קצת מן הפוסקים אבל ראשון נר' עיקר קמא. המכה אביו או אמו ועשה בהם חבורה אף על פי שהוא שוגג פטור שיוכל לבא לידי חיוב וכל שיוכל לבא לידי חיוב מיתת בית דין אפילו בשוגג פטור מן התשלומים אבל אם לא עש' בהם חבורה כגון שגלח שער ראשו חיי' כאש' אכתוב למטה בחובל באחרים קמא. המכ' חבירו ביום הכפורים אף על פי שחייב מלקות ואין אדם לוקה ומשלם בחובל לא אמרו זה שהתורה רבתה לו תשלומים רק שבתו יתן ורפא ירפא ואף על פי שלוקה חייב בתשלומין. אבל החובל בחבירו בשבת אפילו בשוגג פטו' מן התשלומים שיוכל לבא לידי חיוב מיתת בית דין ואף על פי שהוא מקלקל וכל המקלקלין פטורין ממיתת בית דין מאח' שלקח ביצר הרע שלו נחת רוח שהשלים יצרו הרי הוא כמתקן ויוכל לבא לידי חיוב מיתת דין ופטור מן התשלומים קמא.
<h2>דף פז:</h2>
החובל בבניו של עצמו אם אינן סומכי' על שולחנו דינו כדין אדם אחר לענין חיוב והכל שלהם וכן אחרים שחבלו בהם ואם סמוכים על שולחנו וחב' הוא בהם פטור בין גדולים בין קטנים משבת אבל חייב בשאר דברים ואם חבלו בהם אחרי' הרי הוא שלהם הכל. בכל מקום שאמרנו בבנים הרי הוא שלהם או בבת שהוא שלה אם הם גדולים נותן להם מיד ואם קטנים יעשה מהם סגולה, ועל סגולה נחלקו שם רב חסד' אמר ס"ת רבא בר רב הונא דקלא דאכיל מיניה תמרי ורוב הפוסקי' פסקו כרב חסדא דרביה הוה וכן כתב רב אלפ' וקצת מן הפוסקים פסקו כרבה וכן כתב הרמב"ם ז"ל [חו"מ פ"ד הי"ט] ילקח בהן קרקע והן אוכלין פירותיו עד שיגדילו קמא.
<h2>דף צ.</h2>
תקע באזנו וחרשו פטור כגון מבעית ופטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים כאשר אכתוב בדין פטור מדיני אדם וחייב בידי שמים אבל נגע בו אם הפכו בעת שהבעיתו אוחזו ותקע בו חייב, וקנסו אכתוב למטה קמא קדושין. תוקע לחבירו נותן לו סלע מדינ' בקנס והוא שמיני שבסלע צורי שהוא חצי דינר כאשר אכתוב למטה. ותוקע ר"ל שאחז בו ותקע באזנו ולא חרשו שאלו חרשו נותן לו דמי כלו כמו שכתבתי וכמו כן אם לא אחזו ותקע באזנו ואפילו חרשו פטור כדאמרי' המבעית את חבירו פטור מדיני אדם קמא. לשון הרמב"ם יראה לי שאם אמר נתחרשתי או נסמאתי מעיני והריני איני רואה או איני שומע אינו נאמן שהרי אין אנו מכירין הדבר שמא יערים ואינו נוטל הנזק עד שיבדק זמן מרובה ויהיה מוחזק שאבד מאור עיניו או נתחרש ואחר כך ישלם זה ע"כ בחובל ומזיק [פ"ב ה"ח]. סטרו נותן לו מאתים זוז מבושת לאחר יד נותן לו ארבע מאות. צירם באזנו תלש (בצערו) [בשערו] רקק בו העביר טליתו מעליו פרע ראש האשה ד' מאות זוז וכל זה לעשיר ולמכובד אבל לפחותים מהם הכל לפי האדם המבייש והמתבייש. פי' סטרו הכהו בכף ידו על פניו לאחר יד פירו' שהפך ידו ונתן לו על פניו כלאחר יד ציר' באזנו פירש"י משך עקם ובבכורות שמעתי פי' פוגם באזנו. וכתבו התוספות כי כל אלו משלם על פי עצמו וכן כתב הרמב"ם. ועוד מוכח שם ואפילו שהוא אדם שמבייש עצמו כגון אשה שבשביל כעס פורע' ראש בשוק אעפ"כ הפורע ראשה חייב קמא. לבעיטה ה' סלעים משלם לו מבושת לארכובה ג' לסקטרי' י"ג סלעים וכתב רש"י ומנהג הדיינין לגבות מן הבועט בחבירו בארכובתו של בועט ג' סלעים לפי שגדולה יותר מכת ארכובה בבושת מדחיפת יד לבעיטה ברגל ה' סלעים לסקטרית שקבץ אצבעותיו וסגר ידו והכהו ולא על פניו כי פניו פרשתי למעלה בדין סטרו וכן כתב הרמב"ם קמא. כל סכום שאמרו חז"ל כגון לארכוב' שלש וכו' וכל אותם שאין בהם נזק ולא רפוי ושבת ונתנו לו קצבה מקנס כל אלו שיש בהם מעט צער ובושת הקנס שקצבו להם חכמים זה דמי בושת וצער כך כתב רב אלפס. וכתבו התוספות והפוסקים כי כל זה למכובד ולגדול שבישראל אבל לעני הכל לפי המבייש ומתבייש קמא.
<h2>דף צא.</h2>
יש אומדין לנזקין כמו לקטלא ואומ' כח המוכה והמכ' ואבר שהכהו עליו ואם הכהו מקרוב או מרחוק והאבן או עץ או הדבר שהכהו בו אם דבר כזה בריחוק כזה בכח מכה כזה באדם כמו זה אם יוכל לעשות מכה כזאת ונזק כזה והעדים צריכין לידע במה הכהו ואם אינו ראוי לעשות היזק כזה פטור דבעינן דבר הראוי להזיק. והאומד בעין העדים לא בבית דין כי אין צריך והברזל אפילו מעט עושה מיתה וכל שכן נזק ועל כלם חייב לעולם בבושת ואפילו רקק בגופו. וכתב הרמב"ם ואם אבד החפץ ואמ' החובל לא היה בו כדי להזיק וכמו אנוס אני והנחבל אומ' היה בו כדי להזיק ישבע נחבל ויטול קמא. זורק אבן ולאחר שיצתה מידו הוציא אדם ראשו דרך חלון וקבלה פטור מכלום קמא. אמדוהו למיתה והקל חליו ואמדוהו לחיים ואחר כך הכביד ומת פטור לשלם ה' דברים דאומד דביני ביני אינו כלום אבל אם אמדוהו מתחלה לחיי' ומת אזלינן בתר(א) אומדנא ראשונה וחייב בה' דברים ליורשים. ונפקא מינה אי תפשו יורשין בזמן הזה או שמנדי' אותו בתקנת הגאונים כאשר אכתוב בה' דברים כך מוכח בסנהדרין. בחבלה ובכל נזק גובין מעידית שבנכסיו גיטין קמא.
<h2>דף צא:</h2>
ועוד לו בתשובה [שו"ת מהר"ם מרוטנבורק] ראובן תובע לשמעון פטרת ערבי או בעל חובי והלה אומר אתה אמרת לי לפוטרו אם יש עדים שיודעים שהחו' לא היה פרוע לאו כל כמיני' דשמעון כדאמרינ' נטיעותי קצצת שורי הרגת ומסיק בעומד להריגה ואילן ליקצץ הא לאו הכי לא מהימן לומר אתה אמרת לי קצצו במגו דיכו' לומר לא קצצתי דאי בדאיכא עדים שקצץ היאך היה נאמן אלא ש"מ בדליכא עדים מיירי דהוי כמו מגו במקום עדי' דאנן סהדי דאין אדם נותן רשות לקצץ נטיעותיו שאין עומדות ליקצץ ולא לפטור חובותיו כל זמן שלא פרעוהו. ואם יש עדים כמה היה החוב משלם המעות כפי שווי החו' לימכר לא כל דמי החו'. ואם אין עדים כמה היה החוב ישבע שמעון כמה הזי' וישלם כאו' דמסו' דעלתה בתיקו ואם אין עדים יודעים שהחוב לא היה פרוע אז נאמן שמעון במגו דאי בעי אמר לא פטרתיו לא הוי במקום עדי' דשמא היו פרועי' ולכך אמר ליה לפטרם ואם שכנגדו מוד' שא"ל לפטרם פטור היכא דאמר ליה בתורת שמירה ע"כ.
אסו' לחבול בעצמו ולקצץ נטיעותיו של עצמו ואם צריך למקומם או לקצץ דב' גרוע בעבור שמזיק לדבר חשוב ממנו. וכל אילן שטוען כפי הראוי אסור לקוצצו זולתי למקומו או בעבור דבר חשוב ממנו אבל אם אינו טוען כראוי מותר והכל לפי האילן ולפי הארץ. וגפן אפילו טוענת כל שהוא אסור לקוצצה. ואילן סרק שאינו עושה פירות קוצצו קודם מאילן מאכל ואם שוה הסרק יותר מותר לקצוץ אילן מאכל קוד' קמא.
<h2>דף צג.</h2>
סמא עיני קטע רגלי ואמר ליה חובל על מנת לפטור ואפילו אמר ליה נחבל הן חייב ואפילו אמר ההן בניחותא ומסתמ' הבתי' רצה לומ' והן שהוא בתמיהא הוא כלאו אבל אם אמ' ליה קרע כסותי וקרע חייב ואם אמר ליה מזיק על מנת לפטור ואמר ליה ניזוק הן פטור אם אמ' הן בניחותא ואם אמר בתמיהא חייב. ואם אמר לאו אפי' קצת בניחותא מסתמא בתמי' קאמר ופטור מאחר שהוא נזקי ממונו. וכל זה כשהיו הכלים בידו מופקדים או שאולים ביד המזיק אז צריך על מנת לפטור אבל אמר ליה קח כלי זה ושברו ובגד זה וקרעו וכל שכן בגד שעלי ועשה כן הרי זה פטור ואין צריך על מנת לפטור. אבל אמר ליה שבר כלי של פלוני או קרע כסותו או סמא עינו אפילו אמר ליה על מנת לפטור חייב לשלם הקורע והאומר פטור עשה עון שחזק ידי עוברי עבירה וכן כת' הרא"ש בין נזקי ממונו לנזקי גופו. ויש מי שכתב בין בנזקי ממונו בין בניזקי גופו אם אמר הן בניחותא פטור אמרו בתמיה הרי הוא כלאו וחייב ומכל מקום לדברי כלם יש חילוק בין הן ללאו. ועל מנת אמרו מזיק וכן נראה מדברי רב אלפס. אבל הרמב"ם כתב בכולן שהניזק אמר ליה על מנת שאתה פטור ולא כתב כלל שאמרו מזיק, ובנזקי ממונו כתב אם אמר ליה על מנת שאתה פטור פטו' ואם לא אמ' ע"מ שאת' פטו' חייב לשלם אע"פ שהרשהו להשחית קמא.
<h2>דף צח:</h2>
הזק שאינו ניכר כגון מטמא ומדמע ומנסך לא שמיה היזק אלא חכמי' קנסו אותו שישלם ממיטב כשאר כל המזיקים ואם מת מזיק לא קנסו בנו אחריו וכן כהנים שפגלו במזיד חייבין בשוגג פטורין וכן העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת במזיד חייב ובשוגג פטור ואם הכניסה למרבק כדי שתינק ותדוש שתפסל בדישה וכן הסיח דעתו ממי חטאת פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים קמא. והפורץ גדר לפני בהמת חבירו והכותל רעוע ועומ' ליסתר פטו' מדיני אדם וחייב בדיני שמים בין על הכותל בין על הבהמ' אבל בכותל בריא חייב בדיני אדם על הכותל. וכן היודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו ואפילו אין שם עד אלא הוא שהוא מחייבו שבועה ואולי לא משתבע והעושה מלאכה במי חטאת (ובפרק) [ובפרת] חטאת ושולח בעירה ביד חרש שוטה וקטן ופורץ גדר פטור על הבהמה אם נאבדה וכמו כן אם היתה בתוך הבית וסגר בפניה ומתה ברעב אבל אם לקחה ביד וסגרה ומתה חייב קמא. הכובש חבירו או בהמת חבירו או שנפלה ומנעה מלעלות מן המים עד שמתה שם או שהניחה בחמה ומנעה שלא תצא מן החמה עד שמתה שם חייב לשלם וכן הדין לחבירו והוזק וחייב ואינו גרמא בניזקין מאחר שהוא בעצמו עושה ההזק בממון חבירו וברי' הזק מאחר שהוא מצמצ' אותה כי ודאי תמות וההזק מתחיל מיד והולך וחזק סנהדרין. ועוד מוכח שם אם כפתו לפני המים והוזק בכח ראשון חייב בכח שני פטור וכתבו התוספות כי לענין מיתה יש לחלק בין כח ראשון לשני אבל לניזקין אפילו בכח שני חייב. המסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו קדש כלומר את התבואה וחייב באחריותו, ומחיצת הכרם שנפרצה, קיימא לן בבתרא [כ"ו ע"א] היה גדר בנתים זה סומך אליו זרעים מכאן וזה סומך לו גפנים מכאן ואין בו משום כלאים, ועכשיו שנפרצה אומרין לו גדור ונתיאש ממנה ולא גדרה ובתוך כך הוסיף הזרע אחד ממאתים שהיו בה בהתר הרי זה קדש שכל זמן שההתר היה הרבה והאיסור מעט כלומר התוספת שהוסיפה אחר שנפרצה היה בטל האיסור כי הוא בטל באחד ומאתים כלומר מאתים של התר ואחד של איסור חוץ מן המאתים אבל אם הוסיף כל כך כי כשתחשוב האיסור וההתר לא תמצא בהתר מאתים בלתי האיסור אלא עם האיסור מאתים כמו שתאמר קצ"ט מהיתר וא' המשלים למאתים מן האיסור אז אינו בטל וקדש ונאסר הכל וחייב לשלם ההיזק לחבירו בעבור שלא גדר. וכל אלו חייבים משום דינא דגרמי ואינו בכלל גרמא בניזקין ויהיה פטור אלא חיי' בקמא וביבמות. ראובן שיש לו משכון ממושכן ביד גוי ונתן לשמעון שילוה יותר מן הגוי עליו לצורך עצמו כלומר לצורך שמעון ונשרף או נאבד המשכון פטור שמעון מלשלם כי מה עשה שמעון שיתחייב בו כי תקנו מסירה בשומרים ועוד כי בלאו הכי היה ממושכן בשביל ראובן וגם פטו' שמעון מלפרוע מה שהלוה עליו מן הגוי לראובן מאחר שנשרף ונפטר מן הגוי בדיניהם מה יש לו לראובן על שמעון מן השמים ריחמו עליו כך כתב רבינו מאיר בתשובה. אל תטעה באותן הדברים שהם דבר גורם לממון או גרמה בניזקין או דינא דגרמי כי כל דבר הגורם לממון לאו כממון דמי כגון גזל חמץ ועבר עליו הפסח דאומר לו הרי שלך לפניך וכיוצא בזה וגרמא בניזקין פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים והם אותן הדברים שאינו עושה בעצמו ההזק לממון חבירו כגון נותן סם המות לפני בהמת חבירו או טומן או שולח בעירה ביד חרש שוטה וקטן וכיוצא בהן ואפילו יעשה הוא בעצמו מעשה בגוף הדב' כגון שיסה בו כלב שיסה לו נחש לא בריא הזיקה שאולי לא ישוך אבל כל דבר שהוא בעצמו עושה ההזק לממון חבירו כגון שורף שטרותיו או מוחל וכיוצא בזה או אפילו אינו עושה ההזק בממון חבירו הוא בעצמו אלא דבריא היזקא כגון דן את הדין וזיכה חייב או שעשה הוראה והאכיל לכלבים או מוסר שהרא' כל אלו וכיוצא בהן דינא דגרמי הן וחייב לשלם נזק שלם כשאר כל המזיקין ממש וגם יש לחלק כי כל אותן הדברים שלא בא מיד ההזק כגון שיסה עד אחר השסוי וכן זרק כי עד אחר הסילוק וכן שולח בעירה עד אחר נתינתו להן בא הזק וכל כיוצא בזה נקרא (דינא דגרמי) [גרמא] בניזקין ופטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ועם כל זה יכול לעכב עליו קודם שיעשנו כאשר אכתוב למטה. וכן המבעית אח' שהבעיתו מתפחד והולך אבל (כשהחזיק) [כשההיזק] נעשה מיד בשעת מעשה כגון מוסר מאחר שהראה כמי ששרף הוא וכן נתיאש ולא גדרה מיד נעשה כלאים אלא שאינו אוסר עד שיוסיף מאתים וכן דין והוראה מיד בא ההיזק כל אלו וכיוצא בהן דינא דגרמי ולפי זה יש ג' חלוקין בדינים אלו. א' דבר הגורם לממון. ב' גרמא בניזקין. ג' דינא דגרמי דבר הגורם לממון לאו כממון דמי כגון גזל חמץ ועבר עליו הפסח או קדשים שחייב באחריותן גרמא בניזקין פטור כגון גבי מרחיקין הסולם מן השובך וכגון זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות וקדם וסלקן וכגון נותן סם המות לפני בהמת חבירו וכגון הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ואכלתן בהמתו של ב"ה והוזקה באכילתן וכגון השולח בעירה ביד חרש שוטה וקטן וכגון פורץ גדר לפני בהמ' חבירו וכגון טומן קמת חבירו וכגון העושה מלאכה בפרת חטאת וכגון המבעי' חבירו ותקע באזנו וחרשו וכגון ליבה וליבתה הרוח וכגון שסה בו כלב ושסה בו נחש ומי שתקף בהמת חבירו בחמה ומתה דינא דגרמי חייב כגון המסכך גפנו על תבוא' חבירו ומחיצת הכרם שנפרצה וכגון דן את הדין וחייב זכאי וכגון מרא' דינר לשולחני וכגון שורף שטר חבירו וכגון מוכר שטר חוב של חבירו וחז' ומחלו ומוסר ממון חבירו דאחויי אחויי וכגון שנתיאש ולא (גזזה) [גדרה]. ויש דברים שחייב לשלם משום קנס ומן הדין לא שמיה היזק ולא קנסו בנו אחריו אם מת מזיק כגון היזק שאינו ניכר כגון מטמא ומדמע ומנסך קמא בתרא סנהדרין. והסכימו המפרשי' שאם גירש חבירו מביתו ונועל הדלת בפניו ולא הניחו לדור בו ולא לשוכרו פטור כי הוא גרמא בניזקין. וכל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה. ושיסה בו כלב או נחש אפילו קרבו בידים פטור בין למיתה בין לנזיקין כדפשו' בסנהדרין. ראובן שהפקיד אצל שמעון ובא לוי וצוה על פי בית דין שלא להחזירו לראוב' כגון שאמר לוי ראובן חייב לי מנה יכול שמעון לעכבו ואם דבר ברור הוא שראובן חייב ללוי ואינו כופר או אינו יכול לכפור אז שמעון חייב ללוי מדרבי נתן עליו יכולין לעכב הפקדון ביד הנפקד אבל בענין אח' אינו חייב לשלם כך כתב בתשובה רבי' מאי'. גרמא בניזקין אסור ואפילו שהוא פטור חבירו מצי מעכב בתרא. זורק מטבע של חבירו בים ואפילו לא נעשה דבר אחר אלא שדחפו ונתגלגל וירד לים וכל שכן אם זרקו בידים וכן המרקע דינר חבירו עד שהעביר ממנו הצורה אפילו שלא חסרו וכן הצור' אוזן פרתו של חבירו כלומר שפגמה ואינה ראויה להקרבה או בענין שנפחתו דמיה. וכן שורף שטרותיו של חבירו כל אלו חייב לשלם כי הוא דינא דגרמי קמא, ודוקא שמודה שורף שכך היה בשטר אבל אם אינו ידוע מה היה בשטר פטור שורף, ואם יש עדים שראו מה היה בשט' מעידין בפני בית דין ודינו כדין מי שנמחק שטרו. וכמה יפרע שורף כשהוא חייב כתבתיו בדין שטרות כי דינם שוה לדין המוכר שטר חוב וחזר ומחלו.
האומן שנתנו שום דבר לתקן וקלקל חייב לשלם כגון שנתנו לנגר תיבה או דלת לתקן כמו לקבוע מסמר ושברו וכן אם נתנו לו עצים לעשות מהם תיבה ועשאה ושברה אחר שעשאה משלם דמי תיבה לא דמי עצים שאין אומן קונה בשבח כלי קמא. הבנאי שקבל עליו כותל לסתור ושבר אבנים או הזיק חייב לשלם אבל אם היה סותר מצד זה ונפל לצד אחר פטור ואם נפל מחמת המכה חייב קמא. נותן צמר לצבע והקדיחתו יורה נותן לו דמי צמר אבל צבעו כעור שצבעו בשיירי סמני' שנשארו בשולי היורה או ששינה שנתנו לו לצבוע אדום וצבעו שחור או בהפך או נתן עצים לנגר לעשות מהם תיבה נאה ועשה רעה או לעשו' כסא ועשה ספסל או בהפך אם השבח יותר על ההוצאה אין יכול לומר לו אומן טול דמי צמרך או דמי עציך פירוש ההוצאה הוצאות וסמנים קמא. מוליך חטים לטחן ועשאן סובין או מורסן כלומר שלא טחנן כראוי או שנתן קמח לנחתום לאפות ועשה פת נפולין כלומר שנופל ונעשה פתיתין ולא אפה כראוי וקלקל חייב לשלם קמא. מי שלקח סולם וסכין לחתוך ואמר אלך ואחתוך דקל של פלוני והלך בעל האילן ומצאו חתוך לא אמרינן ודאי חתכו מאח' שגזם כי יש כמה אנשים שמגזמין ואינן עושין כל זה פשוט בגמר' שבועות [מ"ו ע"א]. בחורים שהולכים לקראת חתן וכלה ונלחמים זה עם זה וקורעים בגדיהם או מזיקי' סוסיהם פטורים כי אגב השמחה מחלי הכא כל מה שהם מזיקין זה לזה בשמחה כך דקדקו התוספות בסוכה [מ"ה ע"א].
<h2>דף צט:</h2>
טבח אומן שקלקל בשכר חייב בחנם פטור אבל הדיוט אפילו בחנם חייב דלא היה לשחטה הואיל ואינו בקי ונראה שטבח הקהל בודאי חייב לשלם כי כל אחד פורע חלקו בשכירותו ועליו להביא ראיה שהו' מומח' ואם לא הביא משלם קמא. מקרי דרדקי כלומר מלמד תינוקות שפשע בהם או שלמדם בטעות וכן שתלא כלומר נוטע אילנו' וכן טבחא וכן אומנא כלומר מקיז דם וכן סופר מתא שטעה בשטרו' דמותרין ועומדין הן וכל פסידא דלא הדר כמותרא ועומד ובלא התראה מסלקינן אותם מאחר שאי איפשר שיחזור ההפסד שהפסיד עד שישתדלו בטוב במלאכתם מאחר שהקה' העמידו אותם עליהם היה להם לדקדק בטוב בתרא מציעא. מראה דינר לשולחני והוא בקי דאינו צריך ללמוד שום דבר שבקי הרבה ונמצא הדינר רע בשכר חייב בחנם פטור והדיוט אפי' בחנ' חייב כלומר כל מי שצריך ללמוד נקרא הדיוט ורב אלפס כת' דבקי שאינו צריך ללמוד אפילו בשכר פטור וכן הסכימו רוב הפוסקי'. ועוד פשוט ודוקא שא"ל להדיוט חזי דעלך קא סמיכנא או דברי' שנראה שסומך עליו אבל לא אמר לו כך פטור קמא. לשון הרמב"ם בשכירות פ"י [ה"ה] טבח שעושה בחנם ונבל [וכן] שולחני שאמר יפה ונעשה רע וכן כל כיוצא בהם עליהם להביא ראיה שהם מומחין ואם לא הביאו משלמין וכן פשוט בגמרא קמא.
<h2>דף ק.</h2>
ראובן שהלוה לגוי מעות ברבית ובא שמעון ואמר ל[ג]וי הולך בפחו' ופרע לראובן אינו חייב לשלם לו כלום דלא בריא היזקא אלא ספק גרמא דשמא לא יוכל להלוות מעותיו ברבית כל כך מהרה ודמי למבטל כיסו של חבירו ומי' יש לקרותו רשע טפי מעני המהפך בחררה כך כתב ר"מ בתשובה. תשובה לר"מ מי שהשאי' לחבירו חביו' של יין בביתו ובשע' שרצ' למכו' היין סגר הדלת בפניו בודאי לא הוי גירי דידיה אלא גרמ' בנזק ופטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ולאו שפיר עבד ומיהו פטור ואין זה אלא כמבטל כיסו של חבירו שפטור. ועוד לו בתשובה שטרי חוב על גוים והם של ראובן שמעון לוי ויש בו ערב ובא לוי ופטר הערב בלא דעת חבירו חייב לשלם שפשע ואפילו שאין הערבים פטורין מחמת שלא פטרום ראובן ושמעון אפילו הכי חייב דכל בידי גוי' בריא היזקא ובקל יוכל ישראל לפשוע בממון ביד הגוים כתוא מכמר.
הזק שאינו ניכר כגון מטמא ומדמע ומנסך לא שמיה היזק אלא חכמי' קנסו אותו שישלם ממיטב כשאר כל המזיקים ואם מת מזיק לא קנסו בנו אחריו וכן כהנים שפגלו במזיד חייבין בשוגג פטורין וכן העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת במזיד חייב ובשוגג פטור ואם הכניסה למרבק כדי שתינק ותדוש שתפסל בדישה וכן הסיח דעתו ממי חטאת פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים קמא. והפורץ גדר לפני בהמת חבירו והכותל רעוע ועומ' ליסתר פטו' מדיני אדם וחייב בדיני שמים בין על הכותל בין על הבהמ' אבל בכותל בריא חייב בדיני אדם על הכותל. וכן היודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו ואפילו אין שם עד אלא הוא שהוא מחייבו שבועה ואולי לא משתבע והעושה מלאכה במי חטאת (ובפרק) [ובפרת] חטאת ושולח בעירה ביד חרש שוטה וקטן ופורץ גדר פטור על הבהמה אם נאבדה וכמו כן אם היתה בתוך הבית וסגר בפניה ומתה ברעב אבל אם לקחה ביד וסגרה ומתה חייב קמא. הכובש חבירו או בהמת חבירו או שנפלה ומנעה מלעלות מן המים עד שמתה שם או שהניחה בחמה ומנעה שלא תצא מן החמה עד שמתה שם חייב לשלם וכן הדין לחבירו והוזק וחייב ואינו גרמא בניזקין מאחר שהוא בעצמו עושה ההזק בממון חבירו וברי' הזק מאחר שהוא מצמצ' אותה כי ודאי תמות וההזק מתחיל מיד והולך וחזק סנהדרין. ועוד מוכח שם אם כפתו לפני המים והוזק בכח ראשון חייב בכח שני פטור וכתבו התוספות כי לענין מיתה יש לחלק בין כח ראשון לשני אבל לניזקין אפילו בכח שני חייב. המסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו קדש כלומר את התבואה וחייב באחריותו, ומחיצת הכרם שנפרצה, קיימא לן בבתרא [כ"ו ע"א] היה גדר בנתים זה סומך אליו זרעים מכאן וזה סומך לו גפנים מכאן ואין בו משום כלאים, ועכשיו שנפרצה אומרין לו גדור ונתיאש ממנה ולא גדרה ובתוך כך הוסיף הזרע אחד ממאתים שהיו בה בהתר הרי זה קדש שכל זמן שההתר היה הרבה והאיסור מעט כלומר התוספת שהוסיפה אחר שנפרצה היה בטל האיסור כי הוא בטל באחד ומאתים כלומר מאתים של התר ואחד של איסור חוץ מן המאתים אבל אם הוסיף כל כך כי כשתחשוב האיסור וההתר לא תמצא בהתר מאתים בלתי האיסור אלא עם האיסור מאתים כמו שתאמר קצ"ט מהיתר וא' המשלים למאתים מן האיסור אז אינו בטל וקדש ונאסר הכל וחייב לשלם ההיזק לחבירו בעבור שלא גדר. וכל אלו חייבים משום דינא דגרמי ואינו בכלל גרמא בניזקין ויהיה פטור אלא חיי' בקמא וביבמות. ראובן שיש לו משכון ממושכן ביד גוי ונתן לשמעון שילוה יותר מן הגוי עליו לצורך עצמו כלומר לצורך שמעון ונשרף או נאבד המשכון פטור שמעון מלשלם כי מה עשה שמעון שיתחייב בו כי תקנו מסירה בשומרים ועוד כי בלאו הכי היה ממושכן בשביל ראובן וגם פטו' שמעון מלפרוע מה שהלוה עליו מן הגוי לראובן מאחר שנשרף ונפטר מן הגוי בדיניהם מה יש לו לראובן על שמעון מן השמים ריחמו עליו כך כתב רבינו מאיר בתשובה. אל תטעה באותן הדברים שהם דבר גורם לממון או גרמה בניזקין או דינא דגרמי כי כל דבר הגורם לממון לאו כממון דמי כגון גזל חמץ ועבר עליו הפסח דאומר לו הרי שלך לפניך וכיוצא בזה וגרמא בניזקין פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים והם אותן הדברים שאינו עושה בעצמו ההזק לממון חבירו כגון נותן סם המות לפני בהמת חבירו או טומן או שולח בעירה ביד חרש שוטה וקטן וכיוצא בהן ואפילו יעשה הוא בעצמו מעשה בגוף הדב' כגון שיסה בו כלב שיסה לו נחש לא בריא הזיקה שאולי לא ישוך אבל כל דבר שהוא בעצמו עושה ההזק לממון חבירו כגון שורף שטרותיו או מוחל וכיוצא בזה או אפילו אינו עושה ההזק בממון חבירו הוא בעצמו אלא דבריא היזקא כגון דן את הדין וזיכה חייב או שעשה הוראה והאכיל לכלבים או מוסר שהרא' כל אלו וכיוצא בהן דינא דגרמי הן וחייב לשלם נזק שלם כשאר כל המזיקין ממש וגם יש לחלק כי כל אותן הדברים שלא בא מיד ההזק כגון שיסה עד אחר השסוי וכן זרק כי עד אחר הסילוק וכן שולח בעירה עד אחר נתינתו להן בא הזק וכל כיוצא בזה נקרא (דינא דגרמי) [גרמא] בניזקין ופטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ועם כל זה יכול לעכב עליו קודם שיעשנו כאשר אכתוב למטה. וכן המבעית אח' שהבעיתו מתפחד והולך אבל (כשהחזיק) [כשההיזק] נעשה מיד בשעת מעשה כגון מוסר מאחר שהראה כמי ששרף הוא וכן נתיאש ולא גדרה מיד נעשה כלאים אלא שאינו אוסר עד שיוסיף מאתים וכן דין והוראה מיד בא ההיזק כל אלו וכיוצא בהן דינא דגרמי ולפי זה יש ג' חלוקין בדינים אלו. א' דבר הגורם לממון. ב' גרמא בניזקין. ג' דינא דגרמי דבר הגורם לממון לאו כממון דמי כגון גזל חמץ ועבר עליו הפסח או קדשים שחייב באחריותן גרמא בניזקין פטור כגון גבי מרחיקין הסולם מן השובך וכגון זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות וקדם וסלקן וכגון נותן סם המות לפני בהמת חבירו וכגון הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ואכלתן בהמתו של ב"ה והוזקה באכילתן וכגון השולח בעירה ביד חרש שוטה וקטן וכגון פורץ גדר לפני בהמ' חבירו וכגון טומן קמת חבירו וכגון העושה מלאכה בפרת חטאת וכגון המבעי' חבירו ותקע באזנו וחרשו וכגון ליבה וליבתה הרוח וכגון שסה בו כלב ושסה בו נחש ומי שתקף בהמת חבירו בחמה ומתה דינא דגרמי חייב כגון המסכך גפנו על תבוא' חבירו ומחיצת הכרם שנפרצה וכגון דן את הדין וחייב זכאי וכגון מרא' דינר לשולחני וכגון שורף שטר חבירו וכגון מוכר שטר חוב של חבירו וחז' ומחלו ומוסר ממון חבירו דאחויי אחויי וכגון שנתיאש ולא (גזזה) [גדרה]. ויש דברים שחייב לשלם משום קנס ומן הדין לא שמיה היזק ולא קנסו בנו אחריו אם מת מזיק כגון היזק שאינו ניכר כגון מטמא ומדמע ומנסך קמא בתרא סנהדרין. והסכימו המפרשי' שאם גירש חבירו מביתו ונועל הדלת בפניו ולא הניחו לדור בו ולא לשוכרו פטור כי הוא גרמא בניזקין. וכל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה. ושיסה בו כלב או נחש אפילו קרבו בידים פטור בין למיתה בין לנזיקין כדפשו' בסנהדרין. ראובן שהפקיד אצל שמעון ובא לוי וצוה על פי בית דין שלא להחזירו לראוב' כגון שאמר לוי ראובן חייב לי מנה יכול שמעון לעכבו ואם דבר ברור הוא שראובן חייב ללוי ואינו כופר או אינו יכול לכפור אז שמעון חייב ללוי מדרבי נתן עליו יכולין לעכב הפקדון ביד הנפקד אבל בענין אח' אינו חייב לשלם כך כתב בתשובה רבי' מאי'. גרמא בניזקין אסור ואפילו שהוא פטור חבירו מצי מעכב בתרא. זורק מטבע של חבירו בים ואפילו לא נעשה דבר אחר אלא שדחפו ונתגלגל וירד לים וכל שכן אם זרקו בידים וכן המרקע דינר חבירו עד שהעביר ממנו הצורה אפילו שלא חסרו וכן הצור' אוזן פרתו של חבירו כלומר שפגמה ואינה ראויה להקרבה או בענין שנפחתו דמיה. וכן שורף שטרותיו של חבירו כל אלו חייב לשלם כי הוא דינא דגרמי קמא, ודוקא שמודה שורף שכך היה בשטר אבל אם אינו ידוע מה היה בשטר פטור שורף, ואם יש עדים שראו מה היה בשט' מעידין בפני בית דין ודינו כדין מי שנמחק שטרו. וכמה יפרע שורף כשהוא חייב כתבתיו בדין שטרות כי דינם שוה לדין המוכר שטר חוב וחזר ומחלו.
<h2>דף קיד.</h2>
אין פורסין ליונים במדבר אלא אם כן רחוק מן היישוב שלשים ריס שהן ד' מילין וביישוב אפילו ק' מיל לא יפרוס ומפרש"י ביישוב כרמים או יישוב שובכין ולפיכ' אמר אפילו ק' מיל לא יפרוס שהולכין מכרם לכרם או משובך לשובך קמא [פ"ג ע"א] נחיל דבורים שברח על ענף אילן חבירו קוצצו ונתן לו דמי ענף האילן וזהו כרבי ישמעאל כי מותר לעשות כך כי הוא תנאי בית דין ויש מי שפסק דאסור לקוץ ענף אבל הולך בתוך שדה חבירו ונוטל נחילו ואם הזיק משלם מה שהזיק אבל לא יקוץ ענף אילן על מנת ליתן דמים וכן פסקו ר' אלפס ורמב"ם. ועוד פשוט דנאמנת אשה או קטן לומר מכאן יצא נחיל זה ודוקא מסיחין לפי תומן והבעלים מרדפין אחר הנחיל ושואלין היכ' נח הנחיל וכן כתב הרמב"ם בקמא פרק מרוב'.
<h2>דף קטו:</h2>
שטף נהר חמורו וחמור חבירו והניח שלו והציל של חבירו שלו יפה מנה ושל חבירו מאתים אין לו אלא שכרו הראוי לו דמאחר שהיה שם בעליו היה לו להתנות ואם אמר ליה אציל שלך ואתה נותן דמי שלי אפילו עלה חמור שלו אחר כך מאליו זכה במה שהתנה עם חבירו או עם בית דין שמן השמים ריחמו עליו. ירד להציל ולא הציל אפילו התנו אין לו אלא שכרו הראוי לו שלא עשה שליחותו. וכתבו התוספות שאם לא היו שם בעלים ולא בפני מי שהתנו והניח שלו והציל של חבירו שנותן לו דמי חמורו וכן נראה עיק' (מציעא) [קמא]. זה בא בכדו של דבש וזה בא בחביתו של יין ונשברה כד של דבש ובא בעל היין ושפך יינו והציל דבש חבירו אין לו אלא שכר כליו ופעולתו בשעקל בית הבד כרוך על הכד כלומר שלא נשפך עדיין אבל אם עקל בית הבד אינו כרוך עליה כלומ' שכבר הולך הדבש לישפך זכה בעל היין בדבש מן ההפקר ואם אמר בעל היין תן לי שלי ואני אציל שלך נותן לו דמי יינו או שהתנה כך בפני ב"ד שלא היו שם בעליו. וזה בא בפשתנו וזה בא בעציו ומת חמור של בעל פשתן ופרק עציו והציל הפשתן אין לו אלא שכרו ודינו ככל מה שכתבתי בדבש וכן כל כיוצא בזה. וכתבו התוספות וכן הרא"ש כי לזה מועיל תנאי בית דין שאם בעל הדבש רוצה לשפוך היין ולהציל דובשו ולפרוע היין וכן לפרק העצים שאין יכול בעל היין למחות בידו וכן בעל העצים, אבל אם הוא בעצמו שפך יינו ופרק עציו להציל דובשו או פשתנו של חבירו אין לו אלא שכרו וכן נראה עיקר. ומכל מקום אם היה בקנקנים רקים או בחמור בלא משוי ואמר לא אציל אלא א"כ תתן לי השליש או דבר גדול יותר משכרו ואמר לו בעל הדבש או בעל הפשתן כן אתן אין לו אלא שכרו כי יכול לומר משטה הייתי בך קמא.
<h2>דף קטז:</h2>
רשאין חמרין להתנות ביניהם כל מי שתאבד לו חמור שיעמדו לו חמו' ואם מת בפשיעה אין מעמידין לו ואם היו לו שנים ונאבד אחד ואמר מאח' שיש לי אחד תנו לי מעות ולא אקח אחר ואני אשמור כבראשונה אין שומעין לו כי יותר ימסור נפשו על שנים מעל א' וכל שכן אם לא נשאר לו חמור אח' אין שומעין לו וכן ספינה וכן כל כיוצא בזה וכן בספינה אם פירש למקום שאין הספינות הולכי' אין מעמידין לו ספינה אחרת קמא. שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמדו עליהם ליסטים ונתפשרו עמהם מחשבין לפי ממון ולא לפי נפשות ואם שכרו תייר להראות להם הדרך שמא יטעו אות' ויסתכנו משום חיות וליסטים ויאבדו גוף וממון מחשבין לפי נפשות החצי והחצי האחרון לפי ממון ולא ישנו ממנהג החמרי' קמא. שיירא שעמדו עליהם ליסטים ושללו ובא אחד מהם והציל הציל לעצמו ודוקא שאין יכולין הם להציל אבל אם היו הם יכולין מה שהציל הציל לאמצע וכל אחד נוטל שלו ואפילו אמר הוא לעצמו אני מציל ואם היו הם יכולין להציל על ידי הדחק מה שהציל הציל לאמצ' דאמרי ליה אי אמרת לנו היינו מוסרים עצמינו אבל אמר להם לעצמי אני מציל הציל לעצמו כי מאחר שאמר להם ולא רצו להציל נתייאשו כבר. ואם היו כלם שותפין והציל אחד מהם הציל לאמצע פירוש ואפילו אינן יכולין ואם אמר לעצמי אני מציל הציל לעצמו כי כבר סילק וכגון זה שותף חולק שלא לדעת חבירו מאח' שאמר לעצמי אני מציל פירוש ואם אינן יכולין להציל הכל לעצמו ואם יכולין להציל הרי הוא לעצמו עד חלקו ואם הציל יות' מעצמו הרי המותר לשותפין. וכן שוכר פועל להציל כל מה שהציל למשכיר או למשכירים אם הם שיירא ואם אמר לעצמי אני מציל הציל לעצמו כי יכול לחזור בו בחצי היום וכיון שאמר כך כבר חזר בו וכל מה שיציל אחר האמירה הרי הוא שלו ודוקא כשאינן יכולין להציל קמא. ספינה שבקשה לטבוע בים והקלו ממשאה מחשבין לפי משוי ולא לפי ממון ולא ישנו ממנהג הספנין קמא.
<h2>דף קיז:</h2>
מציל עצמו בממון חבירו חיי' לשל' ואם הי' פדיו' שבויי' פטו' דאי' לך פדיו' שבויי' גדול מזה. רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו ושובר הכלים פטור בין של נרדף בין של כל אדם מפני שהתיר עצמו למיתה והרי מתחייב בנפשו ולפי' פטור רודף מן התשלומין. ונרדף ששבר כלים של רודף פטור שלא יהא ממונו חביב מגופו ויכול להציל בגופו של רודף וכל שכן בממונו אבל אם שבר נרדף כלים של כל אדם חייב שהמציל עצמו בממון חבירו חייב. ורודף אחר הרודף להציל הנרדף ושבר כלים בין של נרדף בין של רודף בין של כל אדם פטור ולא מן הדין אלא תקנ' חכמים שלא ימנע עצמו מלהציל בשביל התשלומין יצטר' לעיין ולהתבונ' בעת שירדוף. וספינה שהולכת לישבר בעבור כובד משאה ובא א' וקדם והשליך ממשאה לים פטור שהמשא רודף להורגם ומצוה גדולה עשה שהציל. ודקדקו התוספו' דהמציל נפש חבירו בממונו חייב הניצול לשלם לו קמא סנהדרין.
